"אין שם להרגשה שלנו", אמרה לי השבוע רוחמה, אמו של החטוף אלקנה בוחבוט. ואכן, איך אפשר לתת שם לתחושה של אמא שגנבו לה את הילד, שמוחזק עשרות קילומטרים מביתו ומסרבים לשחרר אותו הביתה? איך אפשר לכנות את התחושה הנלווית לידיעה שכל יום עלול להיות יומו האחרון? ואיך אפשר לתמלל את הרגשות שעולים כשסוף־סוף שומעים שיש סיכוי להקלה, להצלה, לחילוץ - אבל אלקנה לא יהיה בין המחולצים הראשונים?

מעטים היו האירועים בעשורים האחרונים שבהם כל המדינה עצרה את נשימתה וחיכתה בקוצר רוח לשמוע "כן, זה קורה". והנה זה קורה, ואנחנו רואים שמילותיו של ראש הממשלה "בשלה העת" מקבלות ממשות - אבל לא כמו שקיווינו: 33 חטופים אמורים לחזור הביתה ולסיים את הגיהינום שהם ובני משפחתם עוברים, אבל 65 נשארים מאחור בינתיים.

בקרב משפחות החטופים הרגשות מעורבים, מוקצנים, חוצים אותנו לשניים. אין אדם עם לב פועם שלא רוצה לראות את צחי, אברה או נעמה בבית, עם משפחתם. אך באותו הזמן בדיוק החרדות לגבי השלמת כל המתווה הנוכחי עד האחרון מבין 98 החטופים מכרסמות בלב כולנו ומכבידות על נשימתנו.

לשנות את הפרדיגמה הכושלת

לכן חשוב שבתוך התחושות שמציפות אותנו נזכור כולנו, כל עם ישראל, שלושה דברים חשובים:

הראשון - אפילו בתוך השמחה עם השחרור המיוחל יש לזכור שחתימה על מתווה היא תחילת מהלך, לא סיומו. חובה על מדינת ישראל והעומד בראשה להביא את המתווה הזה עד סופו ועד שחרור החטוף ה־98, לא משנה מה יהיו הקשיים בדרך. אסור לנו להסתפק אפילו לא באחד פחות: 98 אנשים נחטפו ממדינתם וחייבים לשוב אליה - החיים לשיקום והחללים לקבורה.

השני - לנסות ככל יכולתנו להבין את אלה ששמחים בשמחת שחרור החטופים, אך חרדים מההשלכות האפשריות של שחרור המחבלים והפסקת אש ארוכת טווח. יש בינינו אנשים שחוו על בשרם את המשמעות של מחבלים שחזרו לטרור, או כואבים בכנות את שחרור המפגעים שהרסו את חייהם.

האנשים הללו הם חלק מאיתנו ואל לנו לבטל את הכאב והפחד שלהם. אל לפחד הזה למנוע מאיתנו להציל חיים שנמצאים בסיכון עכשיו, אלא להבין יחדיו: זו המשמעות הטרגית של "כל ישראל אחים זה לזה".

הדבר השלישי והאחרון הוא לזכור שגם אחרי הניצחון שבשחרור החטוף האחרון, אל לנו לנוח על זרי הדפנה. אנחנו, אזרחים אכפתיים שמבינים שללא האחדות שלנו לא נצליח, צריכים לומר בבירור: "לא ניתן שיפקירו את אחינו ואחיותינו שבשבי ולא ניתן שיפקירו את ביטחונם של אחינו ואחיותינו שיושבים על הגבולות". נעמוד על המשמר שלא יצמח לידנו סינוואר חדש. לא נקבל יותר "טפטופי" טילים וכטב"מים ושקט מדומה.

אך יותר מכל, עלינו לשנות את הפרדיגמה הכושלת שבה רק חימוש, לחימה ומיגון יגנו על ישראל. על אף הקושי, לא נעזוב את אדמתנו, ובין שנרצה אום לא, נראה שגם שכנינו יישארו כאן. זו אחריותנו הבלעדית להגן על עצמנו, ולכן עלינו לשאוף לפתרונות מעשיים ארוכי טווח, בשיתוף בנות בריתנו, שיבטיחו את קיומנו כאן בביטחון לנו ולילדינו.

הכותב הוא בן דודו של טל חיימי שגופתו מוחזקת בעזה