"נו, היה משהו חדש?" שאלה אותנו אתמול בצהריים אחת המתנדבות בכיכר החטופים בתל אביב, והגישה לנו סרטים צהובים. היא פה כבר כמה שעות, מנסה להתנתק מהחדשות, אבל עדיין להיות מעודכנת. כולם מחכים לחדשות הצפויות על חתימת ההסכם הסופי לשחרורם.
אנחנו פוגשים אותה באוהל המתנדבים בכיכר, בין בית אריאלה למוזיאון תל אביב לאמנות, בכיכר שהוקמה מתוך יוזמה אזרחית לתמוך במשפחות החטופים ובמאבק לשחרורם.
שומרים על הזיכרון
הם עובדים כאן לא מעט. שומרים על הכיכר ועל הזיכרון. על שביל העצים הנמוכים, שעליו תלויות תמונותיהם של החטופים שנמצאים עדיין במחשכים, על המנהרה שהוקמה כדי לדמות את מנהרות חמאס, על השולחן הערוך וכיסאות הפלסטיק הצהובים, צבע המאבק.
אף אחד לא מתעייף. הגעגוע והידיעה שהם צריכים לחזור הביתה מחזיקים את כולם. כי מי בכלל חלם שהמילים "חטופים" ו"מאבק לשחרורם" יצטרכו להיכתב יחד.
בשעות הערב, לרוב בימי שלישי ושבת, הכיכר מהווה מוקד עלייה לרגל למשפחות החטופים, ועם ישראל שמגיע בהמוניו להביע את תמיכתו. ברוב הבקרים, כמו בוקר אתמול, מתקיימים בה סיורים מודרכים לקבוצות מאורגנות המבקשות ללמוד את הנושא ולהיחשף לסיפורם של החטופים, ועוברי אורח מזדמנים מבקרים ומביעים תמיכה והזדהות.
תיירות מלחמה
סמוך לדשא בקצה הכיכר אנחנו פוגשים קבוצה של צעירים מברזיל, שהגיעו לכאן במסגרת פרויקט "תגלית". המדריך שלהם, מאור שיראזי (40), מספר לנו שהביקור בכיכר הוא כבר חלק בלתי נפרד מתוכנית הטיולים של "תגלית". מי שפעם היה מגיע לבקר בארץ ישראל היפה ונהנה מנחלי הצפון, מחומות ירושלים ומחוף תל אביב מכיר אותה כיום גם באמצעות תיירות מלחמה באתר הנובה, בשדרות, ביישובי העוטף ובכיכר.
"מעניין אותם מאוד לשמוע מה קרה ב־7 באוקטובר ואיך אנחנו מתנהלים אחריו", הוא אומר. "רוב המבקרים מ'תגלית' מרגישים קצת מנותקים מכל מה שהיה כאן. הדרך שלהם להרגיש קשורים למדינה ולמה שקרה כאן היא להגיע בדיוק למקומות האלה. עם כל העומס הרגשי, ויש עליהם לא מעט עומס רגשי, הם אומרים שהם רוצים להיות כאן בשביל העם היהודי.
"באופן אישי, אני מרגיש פה חיבור בין יהודי התפוצות לישראלים ובעיקר להווי הישראלי. הצעירים האלה מנסים להבין איך החברה מתנהלת פה בתוך מלחמה. אחד מהם, שבא לכאן לביקור בפעם השנייה, אמר כי הוא מרגיש שיש שינוי בחברה הישראלית. שאנשים עכשיו יותר עדינים, יותר מחבקים, יותר דואגים אחד לשני, וזה מאוד מרגש".
רבקה האמוי, שעומדת לצידו, מהנהנת בהסכמה. היא בת 20, מברזיל, עובדת כעו"ד ומרגישה הזדהות גדולה עם העם היהודי. את ההרצאה האחרונה, שבה בן דודה של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי חמאס שיתף בתחושות ובאירועים שחוו, היא סיימה עם דמעות.
"אני לא יודעת איך אפשר לחיות ככה בתוך מלחמה, כשכל המדינות מסביב עושות טרור", היא מושכת בכתפיה. "זה מעציב אותי מאוד. אבל מסיבוב כאן בכיכר, ובכלל בכל הימים האלה שאני בארץ, אני רואה את הרגישות והאנושיות של אנשים. לא ייאמן איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והישראלים מצליחים להיות חזקים ולשמור על עצמם.
"בעיניי, ישראל היא מדינה חופשית, מדינה של שלום. ממשלת ברזיל גורמת לכולם לחשוב כאילו ישראל היא האויב, אבל אנחנו יודעים שזה לא כך ושהעם הישראלי חזק ומייחל לשלום".
טיאגו האמרי מסתובב בין הכיסאות הצהובים. "שאלו אותי אם אני לא מפחד להגיע לכאן בזמן מלחמה, אבל אני בעיקר מתרגש להיות כאן. ראיתי פה חברה שמחפשת להיות מאוחדת ולבנות את העתיד של המדינה הזו. זה נותן לי המון כוח בתור יהודי שחי מחוץ לישראל.
"הקהילה היהודית בברזיל מאוד מאוחדת ופועלת למען שחרור החטופים. בכל חג אנחנו נושאים תפילה לחזרתם, ומאוד מעלים את המודעות למלחמה. אני תומך בישראל כי אני חלק מישראל, וחשוב לי להיות כאן כיהודי".
"כל הזמן נראה שכולם פה מאוחדים", אומרים לנו אסתר וג'ון, חברי הקבוצה, ועוזרים לנו להאמין שיש לנו תקווה כעם, כאומה.
ג'ון (20) הוא סטודנט למדעי המחשב. על הטבח הוא שמע מקרובי משפחה שלו שגרים בקיבוץ ארז. "רק מפה הצלחתי להבין איך אפשר לחוות כזה דבר נוראי, ולהיות חזק רק בזכות תחושת האחדות. אני איבדתי הרבה חברים בברזיל ששמעו שאני בעדה. אבל אני יודע שבישראל כולם אוהבים את המדינה. בישראל כולם יחד, וזה מה שמחזיק את העם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו