סוף ל"כמעטים": עסקת החטופים המתגבשת תשחרר משא כבד מנשוא שרובץ על ישראל
גם גדולי הציניקנים מאז האסון נושמים עמוק וממלמלים שהפעם ייתכן וזה באמת קורה • איש לא מדבר על שמחה גדולה - אלא על רפואת הנפש והגוף • המחיר כבד והאויב נפשע, אבל ברור שהפרשה הזאת חייבת להסתיים - זה המפתח לריפוי
Your browser doesn’t support HTML5 audio
בלי תופים ובלי חצוצרות, ובכל זאת הפעם נראה שהעסקה באמת יוצאת לדרך, וזה אמיתי וקרוב. עסקה שתשחרר לא רק חטופים, אלא גם משא כבד מנשוא שרובץ על ישראל כחברה וכמדינה ריבונית.
אני נושם עמוק מאוד לפני שאני מרשה לעצמי למלמל שהפעם זה ככל הנראה עומד להתרחש. ועדיין, קשה להיפטר מהצורך להשתמש בכל מילות ההסתייגות שהשפה העברית מכירה. ידענו כבר כל כך הרבה "כמעטים", תקוות ומפחי נפש, ויש גבול כמה הלב יכול להתרחב ואז להימעך שוב.
ידענו כבר כל כך הרבה "כמעטים", תקוות ומפחי נפש, ויש גבול כמה הלב יכול להתרחב ואז להימעך שוב
ובכל זאת, גם בני המשפחה הציניקנים ביותר, אלו שמאז אסון אוקטובר 23 גידלו לא רק עור עבה, אלא גם קוצים ועצבי פלדה, נושמים עמוק וממלמלים שהפעם ייתכן וזה באמת קורה. ולא, איש לא מדבר על שמחה גדולה. מדברים על מזור, רפואת הנפש ורפואת הגוף. וכמו יתר התרופות, גם זו עומדת להיות מרה כלענה. המחיר כבד והאויב נפשע, אבל זאת תרופה שנחוצה לכולנו.
בקרוב יחזרו המראות המרגשים והאיומים. אחינו החטופים ייצאו מהמקום שהוא גרוע מן המוות, ויעשו את הדרך הלא ארוכה בכלל הביתה. אפשר רק לייחל לכך שכמה שיותר מהם יעשו את הדרך הזאת על רגליהם. הרי מגיעות לנו גם הפתעות מעודדות. ובכל זאת, נאמר ביושר שגם המראות הללו לא עומדים להיות שמחה פשוטה.
המפתח לריפוי
צפויות לנו תמונות מקוממות ומחרידות ועד מתי רשעים יעלוזו. אף אחד לא ישיר "חזרתי פתאום, הנה אני בבית", כי למען האמת זה לגמרי לא פתאום, ולא ברור אם ה"אני" הוא עדיין אותו אני, ואם הבית הוא אותו הבית. אבל דבר אחד נוסף ייאמר באופן ברור: הפרשה הזאת חייבת להסתיים.
האירוע הזוועתי וחסר התקדים שבו רוסקה הריבונות הישראלית, גוועה תחושת הביטחון, נשברו כל החוזים הכתובים ושאינם כתובים, וחולל כבוד האדם באינספור דרכים - ובכן, האירוע הזה חייב לבוא אל סופו. ולא רק למען החטופים, ולא רק למען המשפחות והקהילות, אלא למעננו כולנו. למען החברה הישראלית שזקוקה לריפוי עמוק, לשיקום האמון ולשלום בית. כדי שנוכל להמשיך הלאה.
כל בן משפחה ששמעתי בימים האחרונים חזר ואמר דבר שיכול להיות המפתח לריפוי, לשיקום ולהרחבת הלב. כולם אמרו, בלב שלם, שהם ישמחו על כל חטוף שישוחרר לביתו. אמרו זאת גם בני משפחה שיודעים שהחטופים שלהם לא מופיעים ברשימה. אמרו זאת גם בני משפחה שזועמים על שיטת הרשימות, ועל ההגדרה השקרית "מקרים הומניטריים" בשעה שברור שכל חטופינו כולם שייכים להגדרה הזאת.
ובכל זאת, האנשים הכואבים והיקרים האלה, רצוצי הדאגה והזעם וחסרי השינה, מרימים את ראשם מעל דאגתם הפרטית ומפנים מקום בלב למען כל אחת וכל אחד. האמינו להם! הם לא אומרים זאת כדי למצוא חן. הם מאמינים, וכדאי שנאמין כולנו, שהחטופים אינם עניין פרטי של "משפחות החטופים". הכאב והדאגה, וגם משימות הריפוי שניצבות לפתחנו, שייכות לכל מי שרואה את עצמו כחלק מהגורל, הייעוד והבית הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו