איך מתחילים להסביר את מה שמתחולל מבפנים? כלפי חוץ אני דריה, אחותה הקטנה של רומי גונן שחטופה בעזה כבר 458 ימים, וכלפי פנים אני כבר לא יודעת באמת מה אני.
אני בעצם לא יודעת שום דבר. 458 ימים שהזמן, הרגשות, המחשבות מתערבלות בתוך שעון של חול שמתקתק בכל יום ומחזיר אותנו בחזרה למציאות ההזויה הזאת.
המציאות היא שאין דרך נכונה להתמודד איתה. יש ימים שאתה מרגיש שאתה בכיוון הנכון ויש ימים שאתה תופס את עצמך שוקע. ויש ימים שאתה מרגיש שזה עוד רגע נגמר, הדמיון נראה ממש מציאותי.
הדופק עולה והחיוך מבצבץ ואז אתה קולט שזה רק הרגיש מציאותי וזה עדיין לא קרה ואז תוקף עצב עמוק שאין דרך להמנע ממנו אבל אתה ישר מנסה לקום ממנו כי אין ברירה. ויש ימים שמתוך חוסר אונים אתה מחפש לעשות כל מה שאפשר לעשות. יש ימים שבתכלס כל מה שבא לך לעשות זה להישאר במיטה, להיות לבד ופשוט לברוח מהמחשבות. וכל הזמן רודף אותך הפחד שאולי אתה לא עושה מספיק ואין דרך בכלל להסביר מה קורה לך מבפנים ברגע שיוצא סרטון חדש על חטוף או חטופה כי שם עוצרים החיים לכמה דקות.
כל סרטון כזה פותח לך את הפצע שלא מחלים מאז וגם לא יוכל להחלים. והכאפה שזה נותן כי זאת המציאות של 100 אנשים כבר כל כך הרבה זמן שאפילו חלקם בגיל שלי. בני 19 שעוד לא הספיקו לחוות את החיים שמגיע להם באמת צריכים להסביר למה הם צריכים לחזור הביתה למשפחות שלהם. זה לא הגיוני.
אנחנו ממש קרובים, במרחק נגיעה והחיים שלהם יכולים להשתנות, זה הזמן להחזיר אותם הביתה בעסקה שכולם חוזרים חטופות וחטופים, צעירים ומבוגרים, אזרחים וחיילים. רק תדמיינו את הרגע המטורף הזה שכולם חוזרים. זה אפשרי וזה קורה. רומי חוזרת, כולם חוזרים, כולן חוזרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו