קץ כל המגזרים

כולם מסכמים את 2024. רואי חשבון אוספים דוחות מקוצרים על הפקדה לקרנות, עיתונאים בוחרים את אנשי השנה, חנויות רהיטים מוזילות שולחנות סלון כדי להיפטר מהקולקציה, ומוסיפות ימי הנחה אל תוך השנה החדשה כי עוד נשאר.

בכנס שבו השתתפתי השבוע נדרשתי לבחור את אשת השנה, ובכנס אחר נדרשתי להתייחס לסוגיית גיוס החרדים. בשניהם אמרתי את אותו דבר. אשת השנה שלי היא בחורה בת 20 שמעולם לא פגשתי. קוראים לה ניקול. "ניקול מהקומנדו". בחודשים הקשים של השנה, מראשית החורף ועד אחרית האביב, קיבלתי ממנה טלפון יומי, מתוקתק כמו שעון עזתי. כל בוקר בחמישה לשש.

בוקר טוב מוריה, כאן ניקול מהקומנדו. רציתי להגיד לך שהבן שלך בסדר.

תודה רבה ניקול. את מקסימה

תודה מוריה יום טוב

להתראות

אל תלכי ניקול

לא רציתי שניקול תשחרר את הקו. רציתי להגיד לה, אל תלכי ניקול. כל עוד השיחה נמשכת, הבן שלי בסדר ומי יודע מה יקרה כשתעברי לאמא הבאה, והרי יש כל כך הרבה.

איזה צה"ל מדהים, שבתוך כל המינהלות הוא מוצא זמן לחשוב גם על האימהות שהילדים שלהן בסדר. שהוא מבין שאין לנו באמת חיים, שהוא מקצה לנו ניקול כזאת לדקה שלמה ביממה שבה אנחנו יודעות שהבן שלנו בסדר. אח, איזו דקה.

דקה מלאה שמשאירה אותך גאה מאוד, דואגת מאוד ובעיקר עם טעם של עוד. אל תלכי ניקול, ספרי לי משהו על האפרוח הקרבי. תגידי מה הוא אוכל, איזהבדיחות הוא מספר לחיילים שלו, איזה שירים מצחיקים הוא ממציא, המספר החזק שלי, איזה מעשיות הוא בודה ממוחו הקודח כדי להחזיק את החבר'ה בקור המקפיא בבתים בלי שירותים ועם רבע גג.

הטלפון היומי מניקול הפך לרפלקס מותנה. הייתי מתעוררת מעצמי שנייה לפני שהסלולר התנגן, מביא לקיצם לילות בלי שינה שבהם את מחכה ולא מחכה שידפקו לך בדלת. חלומות על סבא שלי שהיה לו מספר חזק על היד, בצריפים בלי שירותים ועם רבע גג בקור של בירקנאו, מתערבבים בחלומות על הילדים שלי בקור של ארץ ישראל המקראית. מה בין חוסר הישע הישראלי לחוסר הישע היהודי? כל רכב שחולף ברחוב גורם לליבי להחסיר פעימה. ניקול קוטעת את הזיות הלילה ואני מבינה שאם מתקשרים אלי ולא דופקים אצלי, המאזן השברירי לטובתי.

"בוקר טוב מוריה, הבן שלך בסדר"

אבל ניקול לא היתה מתקשרת אם כל הילדים היו בסדר.

בעוד חמש דקות יתירו לפרסום הילד של מי כבר לא בסדר. וזה - לגמרי לא בסדר. אין אמא שמרגישה בסדר, אם ילד של אמא אחרת כבר לא בסדר. אמהות לא יכולות לישון בלילה כאשר אימהות אחרות לא נרדמות. זו תכליתה של הערבות ההדדית. כולנו באותה סירה.

אולי את השמות שכבר מונחים לפני המיקרופון של קריין החדשות, מנוקדים ועברו וידוא הקראה, אני אזהה. מהכיתה של אחד הילדים, מהישיבה, משנת השירות, מקורס הקצינים. מהרחוב. לפעמים הילדים לא מספיקים לעדכן מרוב שארכה הרשימה, ואני מגלה רק בסטורי שלהם באינסטגרם. לפעמים הם לא עודכנו בעצמם ואנחנו יודעים לפניהם. המציאות שלנו לא בסדר. אבל את החורף הקשה והדוקר שחרבות ננעצו בו בליבה של כל אם יהודייה, עברתי קצת יותר טוב בזכות ניקול. תודה למי שחשב על התפקיד הזה. ותודה לניקול המדהימה.

לפנינו המבול

בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה השיקו ספר חדש: "ואתם תחרישון - האם השתנתה החברה החרדית במלחמה?". חוקרים חרדים, חילונים דתיים וא־מגזריים שיקפו תמורות והציעו פתרונות. גם אני דיברתי, הגם שאיני חרדית או חיילת, אבל בהחלט קצתי במגזריות שאוכלת כל חלקה טובה. עורכת הספר ומובילת הכנס, עו"ד שלומית רביצקי טורפז, ציטטה את הרב ליכטנשטיין שהותקף כאשר בחר לשבת עם קונסרבטיבים ורפורמים, וענה למבקריו כי פעמיים במקרא האל מצווה לשבת ביחד:

פעם אחת באחרית הימים - וגר זאב עם כבש, ופעם אחת בתיבת נח, ושהוא יושב ביחד עם כולם כי יש מבול בחוץ אז מוכרחים לדבר. בפרפראזה על דבריו, דומתני כי אם מראש היינו יושבים וחיים ביחד, כל החיות מכל המגזרים, לא היינו מגיעים למבול הזה. ההתבדלות בחינוך, בשכונות, במפלגות, בהגדרות - מביאה עלינו תפיסות שמגיעות מפוזיציה ומרחיקות אותנו מפתרון הסוגיות הרובצות לפתחנו, ובהן גם סוגיית הגיוס. אי אפשר לדון באופן רציונלי בכיבוש עזה, כי לכיבוש יש צבע של מגזר המתנחלים, אי אפשר לדון בפתרונות ביטחוניים כי יש להם צבע של מגזר הקיבוצניקים; לארון הספרים היהודי יש צבע של הדתה, אז פתרונות חינוכיים טובים מוחמצים, ועוד - הבנתם אותי.

ומבחינה פוליטית - השמאל יצטרך להחליט אם הוא שונא יותר את המתנחלים או את החרדים, ומכאן - אם הוא בשל להקים ממשלה ציונית שמפסיקה קצבאות והטבות מכל סוג למי שלא משרת בצבא ומפסידה את אהדת הערבים. הימין יצטרך להפסיק להתרפק על הברית המדומיינת עם החרדים וליצור איתם ועם חברות נוספות ברית חדשה סביב ערכים אחרים. אנחנו במלחמה קיומית. פעם עשו ממשלת אחים, הפעם יקראו לזה ברית האימהות. ומי שמעיזה לחנך לא לתת את המקסימום למדינה, מכל מגזר, קבוצה, צבע או השקפה - אין על זה סליחה, ואין על זה כפרה. ללא הבדלי דת וקיצבה.