העולם קיבל את 2025: דרושות חדשות טובות

ל־2025 הגענוכששריר החיוך שלנו משותק. הרופא אמר שייתכן שמדובר בניוון מחוסר שימוש, והמליץ על תרגילי פיזיותרפיה ממושכים ובעיקר צריכת חדשות טובות לפחות פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם בערב. בסוף אמר שניקח כמה שרוצים, זה בטח לא יזיק.

הבעיה שכרגע אין, אזל. בבתי המרקחת המדפים ריקים, המפעל במטולה מושבת והרוקח מקסימום יכול לספק כדור הרגעה, שפג תוקפו מאז שהיה פה באמת שמח. מה שנותר זה להמתין בסבלנות, הרי רק עכשיו סיפרנו על נס פך השמן והזכרנו שגם אנטיוכוס בסוף נשבר.

צריך כאן עצבי ברזל ונשימה ארוכה, כי גם ביום הראשון של השנה החולפת ספרנו בכאב את ימי השבי של החטופים ואת חללי צה"ל שהתווספו לרשימה הארוכה. היינו משוכנעים שהאירוע הטראומטי יסתיים עד החגים, אבל הלילה הזיקוקים האירו את שמי לונדון ואילו אנחנו ספרנו 100 חטופים, חיים ומתים, שחייבים לחזור לביתם ו־825 חללים מתחילת הלחימה.

זה הסוף? עוד לא התחלנו עם החות'ים, לאן אתם ממהרים?

ככה זה כשסובלים

אנחנו פותחים שנה חדשה על סף האדישות לבואן של חדשות רעות. כל ילד בגן כבר מבדיל בין רעם לנפילת כטב"ם. באזעקה אנחנו מדשדשים בחוסר חשק למרחב המוגן, לא עולה אפילו החשש אם הטיל ייפול עלינו או לידנו. מקסימום ייפול ונלך קפוט.

מי יודע, אולי בסוף נזרום טבעי כמו במלחמת רוסיה־אוקראינה ונמשיך לכתוש זה את זה במשך שנים. אלה ישלחו טילים, ההם יחזירו רקטות. להזכירכם, המלחמה ההיא התחילה בפברואר 2022 ושעת נעילתה אינה באופק, כי ככה זה כשסובלים.

אבל רגע, הקברניט הודיע שייתכן וזיהה אור בקצה האפלה. עוד לא ברור אם אפשר לפתוח את בקבוקי השמפניה, אבל הוא הזכיר שהחודש יושבע בוושינגטון דונלד טראמפ, ידידנו בבית הלבן, לכהונתו השנייה כנשיא ארה"ב.

בואו נתפלל ביחד שחסל סדר גמגומים ונימוסים, והשולף המהיר במערב יכופף ידיים וימשוך מנהיגים באוזניים, ומה שלא עשו כאן במשך למעלה משנה הוא יעשה בתלישה. גם אלה שמפחדים מסגנונו של טראמפ מבינים שאנו חיים בעולם שבו אין זמן לחילופי איגרות ונזיפה בשגריר, אלא לחתוך עם סכין. עם כל השרירים שעושים בן־גביר וסמוטריץ', אנחנו עדיין תלויים באחותנו הגדולה - כי המזרח התיכון שינה את פניו בשנה החולפת.

לא הספקנו למצמץ, והמורדים השתלטו על סוריה, וחיילינו תפסו עמדות על פסגת החרמון ומתמרנים כבר בפאתי קוניטרה. לא הספקנו לעכל את חיסול הצוררים סינוואר ונסראללה, וכעת אנחנו מתרגלים את שמו של אל־ג'ולאני, השליט החדש בדמשק, ומתעמתים עם עבד אל־מלכ אל־חות'י שבסילבסטר הקודם בכלל לא ידענו שהוא קיים.

והיו גם כמה שיאים

כך, בתוך זמן קצר, מדינה בעלת הפרעות קשב וריכוז סידרה לעצמה שבע חזיתות, לא פחות. אז בואו נקווה שעד פורים נוריד את כמות הסוכר, ואם אפשר גם את איראן.

אנחנו חייבים להגיע לתחילת 2026 כשאנחנו הרבה יותר מקובלים בעולם. קשה להשלים עם מחזות כמו אלה שהופיעו ברחובות אמסטרדם כשאוהדי מכבי ת"א הותקפו בפורעים, או עם האפשרות המטרידה שחיילי צה"ל יטוסו לחו"ל וייעצרו. ישראלים ויהודים צריכים להרים ראש כמו האחרים, ולא לחשוש מאנטישמיות שהיתה אמורה להיכחד.

אבל עם כל הכאב והצער שחווינו, היו גם ימי שיא שאותתו שמוקדם להספידנו. למרות הרעל שפוזר מסביב, עדן גולן הגיעה למקום החמישי והמכובד בגמר האירוויזיון. במשחקים האולימפיים בקיץ, אורן סמדג'ה, שבנו עומר נפל בלחימה בעזה, הוביל את הג'ודוקא פיטר פלצ'יק לזכייה במדליית ארד. ובשיא - גולש הרוח, תום ראובני, זכה בזהב והבהיר שתקוותנו עוד לא אבדה.

סוף? לאן אתם ממהרים? עוד לא עיכלנו את חיסול סינוואר ונסראללה, וכבר מתרגלים לאל־ג'ולאני, ומתעמתים עם אל־חות'י שלא ידענו שהוא בכלל קיים

ישראל תהיה חייבת בשנה הקרובה לאסוף את עצמה ולטפל בפצעיה. היא נכנסת אל 2025 משוסעת, מפולגת ובעיקר מדממת. ברקע מבטיחים מכה כלכלית שתעמיק את המינוס בבנק. חוק הגיוס מאיים על שלמות העם. ההפגנות נמשכות מדי שבוע והחשש שהן רק יסלימו עד לפיצוץ הגדול.

לכן, כל מה שצריך זה חדשות טובות, שיגיעו מאנשים טובים שבאמת רוצים לשנות. צריכים כאן רגעי אושר שיפעילו מחדש את שריר החיוך המנוון, בתקווה שזה לא יירד מהפנים. שהחטופים יחזרו הלילה לביתם, שהחיילים לא יחגגו את חנוכה הבא בסמטאות ג'באליה, ושגם אנחנו נשחרר לאוויר זיקוקים ובלונים, כמו בימים הרחוקים ההם, רק לפני שנתיים.