הצוואה של גיא: לשחרר את כולם ולא חלקם

יש הרבה דברים שאני יכול לספר על גיא שלנו, אבל לדעתי הדבר המאפיין אותו מכל הוא האכפתיות לזולת. בשביל גיא "אהבת לרעך כמוך" אינו רק אמירה סתמית, אלא אורח חיים. צו קטגורי שלנו כחברה וכעם יהודי.

במהלך לימודיו באוניברסיטה במסגרת קורס באתיקה הוטלה על התלמידים מטלה לעשות מעשה מוסרי ולדווח עליו. בשונה משאר התלמידים, שלח גיא למרצה מכתב שמנמק מדוע הוא לא הגיש את המטלה. הוא לא ביקש דחייה או ציון, אלא כתב למרצה: "איננו יכולים לחיות חיים שהם לא שלנו, לכן אין לנו דרך לדעת כיצד האחר ירגיש. לעשות דבר מוסרי בכוונה לקבל ציון בקורס מסוים לא התיישב עם אמות המידה הערכיות שלי".

היום, לאחר 443 ימים, אני שואל את עצמי: האם אנחנו מקיימים את צוואתו של גיא? האם אנחנו כחברה ראויים לאותם 100 חטופים שעדיין נמקים בעזה בימים אלו? והאם אנחנו יכולים להגיד בלב שלם שגם נבחרי הציבור שלנו מרגישים אותה מחויבות לאחר?

אני שומע את הפרשנויות על עסקה חלקית ורוצה להדגיש שאני בעד החזרת כל חטוף - החיים לשיקום והחללים לקבורה. אני נגד הסכם חלקי שמפקיר את חייהם של יקירינו הצעירים שמשלמים את מחיר חדלונה של הממשלה לחתור להסכם כולל ולהפסקת הלחימה, כי רק אז יהיה ניתן להחזיר את אחרון החטופים.

יש לנו חובה מוסרית וערכית לפי משנתו של גיאצ'וק שלנו להחזיר את כולם, עכשיו.

הכותב הוא אביו של גיא אילוז, ששבוי בעזה