השבת האחרונה היתה מאוד מרגשת לאיתמר דרור, לשעבר לובר. "זאת היתה התפילה הכי מרגשת בחיים שלי: אמרתי "הגומל" על זה שיצאתי מעזה בשלום, עשיתי אזכרה לאחי יהונתן שנפל בדיוק לפני שנה, וקראתי לבת שלי בשם." הוא מספר. לו היו בספר התפילות היהודי גם תפילה להקמת התיישבות ולחזרה לעבודה – היה מברך גם אותן. לאיתמר היה שבוע יוצא דופן.
לפני מספר שנים משתחררים דרור וחברו מהצבא ומחליטים להקים התיישבות בנגב. הם חוברים לעמותת איילים ומתיישבים בסמוך לדימונה, כשהעמותה מספקת את המקום והם – את הקהילה. שנה וחצי לאחר מכן, מתרחבת העיר ומגיעה למקום בו הם יושבים. "הבנו שהמשימה ההתיישבותית שלנו שם הסתיימה. בדיוק באותו זמן אישרה השרה דאז איילת שקד את התיישבות מבואות ערד ואנחנו מחליטים ללכת על זה בכל הכוח. ברור לנו שזה מסע של הרבה שנים וברור לנו שאנחנו חלק ממנו."
אבל אז פורצת המלחמה וכל הגברים של הקהילה שרובם קצינים – מוקפצים לעזה וללבנון. "בסוף הסבב הראשון אחי, יהונתן לובר, נהרג. לנו ברור יותר מתמיד שההתיישבות היא הכרחית, כי אם לא היה את בארי וניר עוז, ה 7.10 היה קורה בתל אביב ובאר שבע. אז אנחנו מחליטים לא לחכות למדינה שתקים את הנקודות החדשות, ופונים ישירות ראש עריית ערד, יאיר מעיין, שמחבק את הפרויקט בשתי ידיים. אנחנו מקימים יחד איתו ועם השומר החדש כפר סטודנטים ליד ערד."
לפני פסח מוקפץ איתמר שוב לסבב נוסף בעזה, חוזר הביתה לחודשיים ומגוייס שוב לסבב שלישי ומתארך לרביעי. "בינתיים אנחנו מגלים שאישתי, נחמה, בהריון ואנחנו רואים שתאריך הלידה המשוער יוצא 12 חודש בדיוק אחרי היום שיהונתן נפל. בהתחלה אני לא מייחס לזה חשיבות, אבל ככל שהתאריך מתקרב זה הופך למשמעותי יותר ויותר."
בינתיים, גם הבית של חברי הקהילה לקראת לידה מסוג אחר: לאחר עיכוב של שלושה חודשים נוספים ("יש אנשים שמפריעים להם 20 קרוואנים של יהודים כשמסביב המון בניה בלתי חוקית של בדואים") בשבוע שעבר סוף סוף קיבל הכפר את האישורים הנדרשים ועלה לקרקע. איתמר משתחרר מהמילואים לטירוף: אמנם הוא התחיל את השנה כמחנך, אך נקרא למילואים מיד לאחר מכן, אז הוא היתה צריך להכנס לעבודה ולהתחיל הכל מחדש, אפילו ללמוד את השמות של תלמידיו. במקביל – להערך למעבר דירה, כשאישתו כבר בשבוע 39.
וברקע האזכרה. איתמר, שהיה רוב הזמן בעזה ולא זכה לחיבוק המשפחתי בהתמודדות עם השכול, כבר כמה לפגוש אותם. ביום חמישי הוא עוד מספיק לקפוץ לביה"ס, משם הביתה, שם הוא מתלבט אם להשאיר את אישתו בהריון כה מתקדם ולנסוע לאזכרה. נחמה משכנעת אותו שמדובר בשעות ספורות של העדרות, שאין סיבה שהלידה תתחיל דווקא בשעות האלה, ושכדאי שיסע.
"אני טובל (כמנהג המשפחה) מגיע לקבר של אחי בהר הרצל, אומר פרק תהילים, מדבר עם החברים שלו מהמילואים ובשתי דקות לחמש אני מקבל הודעה מאישתי שהתחילו "צירונים" ושהכל בסדר. אני מבין שזה לא, מחבק את כולם, נותן נשיקה לקבר וטס הביתה. אישתי הגיבורה חיכתה עד השניה האחרונה לפני שקראה לי כי היא הבינה שזה אירוע שחשוב לי והיא לא רצתה להפריע אבל התינוקת רצתה אחרת. פחות משעה אחרי שהגענו לעין כרם – התינוקת היתה בחוץ."
דרור מספר שלאורך ההריון אישתו והוא הסכימו על שם, אך כשהלך בוקר לאחר הלידה להר הרצל להתייחד עם זכרו של אחיו בנחת, התנגן באוזניו שירה של נעמי שמר "בדמייך חיי", שיר סימבולי כשלעצמו, והבית האחרון בו נפתח במילים "ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת...מבשרת חיים, מבשרת תקווה, ושלום ושלווה וחסד." כשחזר לבית החולים והציע לאישתו לקרוא לתינוקת "קשת" בהשראת השיר ובהשראת קינת דוד ליהונתן "קשת יהונתן לא תיסוג אחור", היא הסכימה מיד.
"הייתי בטוח שהיא לא תזרום עם השם, אבל היא נולדה במושב קשת בגולן, אז היא ישר התחברה. היא אמרה שאין אפשרות אחרת, שזה השם שלה. מבחינתי יש עוד סיבה: נכון, יהונתן אחי נהרג, אבל יש לו המשך בעולם הזה. אנחנו החיצים שעפים מהקשת שלו. ועוד סיבה: עם ישראל הוא כמו קשת של אבנים, שבה כל אבן חייבת את השניה.
אם תוציא אבן אחת – כל הקשת תתמוטט. אנחנו גרים במקום מאוד מורכב. בערד יש את ותיקי המקום, יש עולים מרוסיה, יש חסידי גור ועוד המון קבוצות. בקיצור – סלט חריף מאוד. כל אחת מהקבוצות האלה היא אבן בקשת. כן, גם חסידי גור שבאופן קשה מאוד מאוד קשה לי איתם, במיוחד אחרי המילואים ונפילת יהונתן שלא היה פחות צדיק מהם, והם לא מתגייסים וזה מטריף, ולמרות הכל אני מבין שאנחנו חייבים אחד את השני. לא כי אנחנו צריכים כוח אדם למילואים, אלא כי עם ישראל הוא 12 שבטים בכוונה, וכל שבט מוסיף את הצבע שלו. רק ככה נוכל."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו