ב־7 באוקטובר נחטפנו מביתנו בניר עוז. אני ושתי בנותינו, אמה ויולי, חזרנו בעסקה לאחר 52 ימים בשבי חמאס. דוד נשאר מאחור. מאז אני שומעת את אותן המילים בכל יום: "אמא, מתי אבא יחזור?". לפעמים הן שואלות בשקט, לפעמים בצעקות, לפעמים בדמעות שאין לי תשובה להן.
איך מסבירים לילדות בנות 4 שאבא שלהן עדיין שם? שהוא רעב, מת מפחד, רחוק כל כך, ואין לי דרך להחזיר אותו? הרגע שבו הפרידו בינינו בשבי הוא הרגע הכי קשה בחיי. דוד הסתכל לי בעיניים, ובקול הכי מפוחד שלו אמר לי: "שרון, אל תוותרי עלי, תילחמי עלי".
הבטחתי לו אז, ואני מבטיחה לו היום: דוד שלי, אם איכשהו אתה מרגיש אותנו - דע שאנחנו כאן. אנחנו לא נוותר. אני לא אוותר. ואני נלחמת עליך.
עסקה חלקית גוזרת מוות על הנותרים מאחור, היא אומרת שאנחנו מוכנים להפקיר את דוד ואת כל הגברים שיישארו שם. הם לא פחות חשובים. הם לא פחות בני אדם. הם אבות, בנים, חברים. הם שלנו.
אם יש סיכוי לעסקה חדשה שתשיב את כל החטופים, אסור לנו להחמיץ אותה. כולנו, כאומה אחת, ללא השקפה פוליטית, צריכים לעמוד מאוחדים מאחורי הקריאה הזו: לא נוותר על אף אחד.
אני קוראת לראש הממשלה, שההחלטה בידיו, למערכת הביטחון ולכל מי שבידיו הכוח להשפיע: תפסיקו את המלחמה. תביאו הביתה את כולם. בלי פשרות, בלי ויתורים, בלי להניח את האחריות על כתפי משפחות עייפות, שבורות, נטולות כוחות, שמאבדות בכל יום עוד קצת תקווה.
לולי שלי, תדע: אנחנו נמשיך להיאבק עד שתהיה שוב איתנו. אין לנו עתיד אם אתה לא פה. אתה חייב לחזור אלינו.
מתוך דבריה של שרון אלוני־קוניו אמש בעצרת בת"א. שרון שוחררה עם בנותיה אמה ויולי מהשבי בעזה אחרי 52 ימים. בעלה דוד, אחיו אריאל ובת זוגו של האח, ארבל יהוד, עדיין בשבי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו