בזמן שיש "עניינים דחופים יותר" - החטופים משלמים בחייהם

כבר 429 ימים אין לנו יום או לילה, אין חג וסופ"ש. מסביב אנשים משתדלים להמשיך בשגרת החיים - משפחה, עבודה, לימודים. אך הניסיון לנרמל את הימצאות 100 האזרחים הישראלים בעזה הוא בגידה בערכי יסוד ישראליים ויהודיים. כדברי מתן צנגאוקר בסרטון שפורסם: "אנחנו מתים בכל יום אלף פעם, אף אחד לא מרגיש בנו, עם ישראל, אל תפקירו אותנו!".

הירצחו של איתי סבירסקי, ששרד בגבורה 99 ימים, מוכיח מה קורה כשההפקרה הופכת להקרבה. איך נוכל להמשיך לחיות בשלום עם עצמנו - לא עם האויבים שלנו, עם האמת הפנימית שלנו? כשאנו נוטשים את אהובינו בידיהם אנו מאפשרים את המשך ההתעללות בהם, את המשך רציחתם. בכך אנחנו הופכים לשותפים לפשע.

כבר יותר משנה הם שם, ותמיד יש "עניינים דחופים יותר": מיטוט חמאס בעזה, נצרים, פילדלפי, לבנון, איראן, תימן וסוריה. אך האמת היא שלא נשיג הכרעה ובטח שלא ניצחון מוחלט כל עוד האזרחים שלנו בידי חמאס. עד שהם לא ישובו לשיקום לצד משפחותיהם, עד שהמתים לא ישובו לקבורה ראויה, אף אחד לא יוכל "להמשיך בחייו".

נתניהו, שהלך להסדרה על בסיס הפסקת אש בלבנון, אינו מוכן ללכת להפסקת הלחימה בעזה להשבת החטופים. המניע העיקרי - שרידותו הפוליטית והחשש לאבד את היציבות הקואליציונית.

אנו שואבים תקווה מהלחץ שמפעיל טראמפ, אך דורשים מעשים ותוצאות מיידיות. אנו דורשים מתווה שיכלול את אחרון החטופים. אני פונה אליכם, כאזרחים, כבני אדם, להראות לנבחרי הציבור שאפשר להצליח איפה שהם נכשלו עד עתה. הצטרפו למחאות, כתבו ברשתות, פנו לנבחרי ציבור, הגיעו לכנסת. לא נוטשים אחים בשבי האויב. נשיב את כולם הביתה.

הורי בעלה של הכותבת, מרגלית וגדי מוזס, נחטפו מקיבוץ ניר עוז. מרגלית שוחררה בעסקה, גדי עדיין בשבי. בת זוגו, אפרת כץ, נהרגה בעת חטיפתה.