כבר 411 ימים: הילדים בשבי ששכחו איך לבכות

קוראים לי יפעת. אני בת דודה של שירי ביבס, האחיינית של יוסי ומרגיט ז"ל שנרצחו ב־7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז. אני כאן היום כדי לזעוק בשם שני ילדים שקולם לא נשמע.

"אמא, אני רוצה הביתה", אמר אריאל לשירי.

"עוד מעט", ענתה לו, "עוד מעט".

"אבל בא לי". "אני יודעת, גם לי. עוד קצת".

ערב יורד, בוקר עולה. יום 10 לשבי.

"אמא אני רעב". "גם אני, אולי מחר נאכל. אתה יכול להתאפק?"

יום 15. "אמא אני צמא. כפיר בוכה לבקבוק". "אולי מחר", ענתה לו.

יום 25 לשבי. "אמא קשה לי להיות בשקט כל הזמן". "חייבים אריאל, חייבים, זה מסוכן".

יום 40. "אמא קר לי". שירי מחבקת אותו בשמיכה הכחולה מהבית שאיתה נחטפו. "תדמיין שאתה במיטה שלך אהובי, ויהיה לך חם".

ערב יורד, בוקר עולה. יום 50 לשבי.

"אמא איפה אבא? למה הוא לא בא?". "תכף נפגוש אותו, הוא תכף בא". "אני מתגעגע".

יום 51. "אמא אני רעב מאוד". "גם אני".

יום 55. "אמא לאן לוקחים אותנו?". "אני לא יודעת", ענתה לו.

יום 60. "אמא אני מפחד מהבומים הגדולים. מתי זה ייפסק? אמא איפה אבא?".

ערב יורד, בוקר עולה. יום 66.

"אמא מתי באים לקחת אותנו הביתה? אמא למה את בוכה?".

ערב יורד, בוקר עולה. יום 70 לשבי.

"אמא למה כפיר ישן כל כך הרבה? למה כפיר לא מדבר איתי? הוא כבר לא בוכה כמו פעם". איך היא תסביר לו שזה בגלל שהוא בתת־תזונה?

יום 100. "אמא אני מפחד מהאיש עם הרובה". "גם אני מפחדת", אמרה לו שירי. יודעת היטב שיש ממה לפחד ומה קורה אחרי שהילדים נרדמים בכל לילה.

יום 220 לשבי. "אמא כואב לי, שורף בפצעים". אבל אין תרופה, אין טיפול. "עוד מעט זה יעבור. אולי חיבוק יעזור? אמא למה את בוכה?".

יום 70 לשבי: "אמא למה כפיר ישן כל כך הרבה? למה הוא לא מדבר איתי?", איך היא תסביר לו שזה בגלל שהוא בתת־תזונה?

ערב יורד, בוקר עולה. יום 250.

"אמא אני מפחד מהחושך". "אנחנו במנהרה כמו של באטמן, תראה איזה גיבור אתה". "אמא קשה לי לנשום".

יום 280. "אמא אני רוצה הביתה".

יום 307. "אמא אני לא מרגיש טוב".

יום 317 לשבי. "מתי נתקלח? אמא יש לי כינים, מגרד, אני לא יכול יותר".

יום 340. "אמא איפה אבא? הוא מת?".

יום 378. "אמא למה הוא הרביץ לך? אמא כואב לך".

יום 380. "אמא איפה כפיר?".

יום 400. "אמא אני רוצה הביתה. אמא אני רעב".

יום 409. "אמא שכחו שאנחנו כאן? אמא? אמא? למה את לא עונה".

ערב יורד, בוקר עולה. יום 410.

אולי אתמול כבר היה מאוחר מדי.

לעולם לא נוותר

בשבוע הבא נציין שנה לפיצוץ הפסקת האש, חזרת הלחימה, ואת תחילתה של מלחמת האי־ודאות, השאלות והספקות מה עלה בגורלם. עד היום לא ניתנה לנו התשובה.

אולי הילדים הופרדו משירי בשלב מסוים. אולי רק כפיר נלקח ממנה, והוא נמצא בשבי 410 ימים ולא יודע כלל שהוא כפיר ביבס. כאן, במשכן הזה, הספידו אותם. כי זה יותר נוח לעיכול.

איפה תחושת הבהילות? איפה תחושת האימה והפחד? מה עלה בגורל שני הילדים היחידים שלא חזרו בעסקה? איפה האחריות? איך אתם ישנים בלילה?

כל יום שהם שם, כל יום שאין ודאות למצבם, הוא עוד יום שבו הם מופקרים למותם. ואם הם שורדים שם, הנזק הוא כבר בלתי הפיך.

אנחנו מפורקים, אבל לעולם לא נוותר עליהם.