אל תסכימו - תבינו: ההקפות השניות אמש ביטאו את ההתמודדות עם העצב והשכול

אל תסכימו – תבינו: לא מעט אנשים שאינם דתיים הרימו גבה והסתכלו בכעס על מה שהתרחש אתמול (חמישי) בשדרות, באופקים ובבתי כנסת ומתחמים רבים נוספים ברחבי הארץ. הם ראו דתיים, לבושים חולצות לבנות, רוקדים בהקפות שניות,שעה קלה בלבד לאחר שהותר לפרסום על נפילתם של חמישה לוחמים בדרום הלבנון.

"איך אתם מסוגלים לשמוח?", הם שאלו. "אחרי שנה כזו, אחרי יום כזה". כפי שמתנהל בשנים האחרונות, במסגרת פוליטיקת הזהויות המקוללת, מי שספג את רוב המחאה היה השר בצלאל סמוטריץ' שהגיע לשדרות ותועד רוקד, אך בפועל מדובר היה בכעס רב על מה שהתרחש, ולא דווקא על הנציג הספציפי.

התסכול שנשמע בקולם מובן והגיוני, מכיוון שהם אינם מבינים כיצד דתיים רוקדים ושרים כשמתיהם מוטלים לפניהם. אך מדובר בחוסר הבנה מצד אחד, ובמקרים בודדים יותר בחוסר קבלת האחר. מכיוון שהריקודים השנה לא היו שמחים, הם לא היו שגרתיים בשום דרך. הם היו ההפך המוחלט.
את ההסבר צריך לפתוח בדוגמה. ב-28 בדצמבר 2007 נרצחו דוד רובין ואחיקם עמיחי במהלך טיול בנחל תלם. ההלם בקרית ארבע היה גדול. מדובר בשניים מבניהם של רבנים מוכרים ביישוב, מעמודי התווך. לי הכאב היה אף גדול יותר, מכיוון שאת שניהם הכרתי, את דוד היטב. אחי הוזמן לטיול ההוא ולא הגיע, אחיו של חברי איחר ו"פספס" את הטיול. היה זה יום שישי, ובשבת בצהריים הגענו לדשא שבין בתי שתי המשפחות. במשך שעה ארוכה שרנו שירים, נוגים, מרגשים, והתחברנו לאבל, לשכול ולאמונה. אמונה יוקדת שעם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, גם כשנורא נורא נורא קשה.

זו הדרך של המגזר הציוני דתי, ספרא וסיפא, התמודדות עם השכול תוך התחברות לאמונה. ואת האמונה הזו אנחנו מבטאים בשירים, בריקודים, שבתוכם אנו יוצקים את הכאב ואת השכול, את ההבנה שכמיהה לעתיד טוב יותר, תקראו לה גאולה או איך שלא תרצו, אפשרית גם כשהמצב נראה זוועתי. "גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים", אמר הרב אברהם יצחק הכהן קוק. זה היסוד, הבסיס, של חובשי הכיפות הסרוגות.

שמחת תורה השנה לא הייתה שנה רגילה, והריקודים לא היו שגרתיים כלל וכלל, לא אלו שבשדרות בסוף החג ולא אלו שבבתי הכנסת במהלכה. הקפות הוקדשו לחטופים, נופלים, פצועים, כוחות הביטחון ומשפחותיהם. ריקודים נעשו עם דגלי ישראל, עם שירי קיבוצים, עם שירי ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

אם צריך לתרגם את השירים והריקודים האלו למילים יהיו אלו "לא תנצחו אותי". בשדרות, שבה אירע טבח לפני שנה בדיוק – ירקדו אלפים בהתלהבות דווקאית, בבתי הכנסת שבהן ההקפות הופסקו ונגדעו בשבעה באוקטובר לא יפסיקו לשיר ולרקוד. אצבע בעין לאויבים שלנו. עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, בשום פנים ואופן.

אתמול בערב, משפחת ניימן, שבנם אביעד נפל בלבנון בערב החג, פנו לחבריהם ביישוב מצפה יריחו וביקשו שלא לעצור את שמחת החג על אף שההקפות היישוביות היו בסמוך לביתם. למשפחת יהלום בחברון פנו בחג ושאלו האם לבטל את האירועים ליד מערת המכפלה בשל נפילת בנם יהודה ותשובתם הייתה "תוסיפו עוד כלי נגינה".

חגי לובר, אביו של יהודה שנפל בלחימה בעזה סיכם זאת היטב בפוסט שפרסם, לאחר שסיים ריקודים באתר נובה והמשיך משם לישיבת הר המור להמשך הקפות. "הכל יחד והכל מתחבר: הגזע עם הענפים. המעיין עם הזרמים. אור פנימי עם אורות מקיפים ועוטפים. ובשלוש בלילה חיבקתי חזק ספר תורה. וכבר הייתי שיכור מתחושת הקרבה לבני יהונתן. וחייל מתוק שם עלי רובה. ורקדתי יחד, תורה ונשק. מקור הכוח בחיבור עם עוצמת הכוח. שנזכה לשנה של חיבורים, אמן".

אתם לא צריכים להסכים עם הדרך של המגזר הדתי לאומי, אך אל תבוזו לו. אתם לא חייבים להתמודד עם השכול באותו דרך, אך אל תבטלו אותו. תנו לנו להתמודד בדרכנו ותתמודדו אתם בדרככם. אחדות אינה דעה אחת, אלא קבלת האחר כפי שהוא, בלי שיפוטיות, בלי ביטולו.
יש לנו דעות שונות על מה נכון ומה לא נכון, וכל אחד מאיתנו משוכנע שדרכו היא הצודקת. עלינו לנסות לשכנע אחד את השני שדרכנו היא הנכונה, אך הדבר לא יכול להיות תוך ביטול הדרך השנייה. כשאתם מכנים מישהו שמאלני או משיחיסט, אתם מבטלים אותו במקום להבין את מורכבותו, וזו הדרך לפירוד. תרקדו או תבכו, תתאבלו בשקט או תתפרעו, העיקר שתרגישו. שתהיו עם אחד. שנהיה עם אחד.