גם שנה אחרי - הזוועה ניכרת ביישובי העוטף: "הפקירו אותנו בגן עדן"

בשעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר 2024 ההמולה באתר הנובה רבה. כמה עשרות, עטויים בטלית ותפילין, מתפללים. רוכבי אופניים עוברים בין ההמונים שהגיעו כדי לזכור את שהתרחש בשבת הארורה. ובשמיים הכחולים מסוק בדרך לתקיפה ברצועה, מזכיר בטרטורו כמה הוא היה חסר לפני שנה בדיוק.

בלב המהומה אישה מבוגרת ישובה על הרצפה, בידה האחת טלפון שמנגן את "עטלף עיוור", בידה השנייה סיגריה, וממררת בבכי, מתעלמת לחלוטין מהסובבים. "תוכלי לספר לי קצת על ליאור?", שאלתי, אחרי שכמה צלמים מיהרו להנציח את המראה מכמיר הלב. ומימי סיפרה בקול שבור על בנה, ליאור אסולין, שביקש לחגוג את יום הולדתו במסיבה ונרצח. "החיים שלי נגמרו", אמרה, ודמעות נקוו גם בעיניי.

כמה שעות קודם לכן, ב־4:40 לפנות בוקר, יצאתי לדרך. "לאן אתה?", שאל השומר במחסום. "כפר עזה, 6:29", עניתי. כשחלפתי על פני שדרות והמשכתי לכביש 232, כביש המוות, הרגל הרגישה כבדה. אף שנסעתי בו רבות בשנה האחרונה, הפעם התחושה אחרת.

בשעה 6:29 בדיוק הורידו תושבי כפר עזה את הדגל לחצי התורן. התושבים נשאו תפילת "יזכור" עצובה, סיפרו על חיים שהיו ואינם עוד, על יום של זוועה. לאחר מכן נפרדו בחיבוקים ובכי. "את באה איתי לגדר לעשות ז**י להם? נשבעת לך שאני הולכת", ספק־צחקה ספק־בכתה אחת הניצולות מהיום ההוא.

במקום לצאת מהקיבוץ החרב המשכתי פנימה, צועד בדרכים שקפאו בזמן. את ההריסות פינו התושבים והמתנדבים, אך את חורי הקליעים לא ניתן להסתיר, וסימני שרשראות הטנקים מהשבת הנוראה עדיין ניכרים היטב בשבילים האפורים. נרות נשמה בסמוך לביתו של אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב שנרצח. נדנדה מיותמת בביתו של אלון שמריז שנחטף, נמלט ונהרג מאש כוחותינו.

זיכרונות מהיום האפל ההוא

המשכתי מערבה לכפר עזה והגעתי לשכונה מטופחת שחלק מבתיה נהרסו כליל. מרחוק נגלה אלי בית שספג נזק כבד. איש עדיין לא העז לגעת בבית ההרוס. כדורי משחק התגלגלו על הרצפה מתחת לרגליי, צעצוע של תינוק הציץ מבין ההריסות, ודובי קטן שפניו כלפי מטה שבר עוד קצת את ליבי.

מכפר עזה המשכתי דרומה, עמוק ליישובי העוטף. המכוניות הרבות בצידי הכביש הזכירו את היום האפל ההוא, אך הפעם היו אלה אלפים על גבי אלפים שהגיעו לזכור את הרוע המוחלט של אותו יום. עצרתי לרגע במיגונית ליד קיבוץ רעים, לטקס מאולתר שכמותו היו אלפים אתמול, חלקם בהשתתפות מאות, אחרים בהשתתפות אחדים בלבד, להתאחדות עם הכאב.

"ונתנה תוקף" בניר עוז

אחרי רעים התנועה הידלדלה, אך אני המשכתי פנימה, למקום שבו התרחש הרוע הבלתי נתפס. בשער הכניסה לניר עוז כיוונה חיילת את התנועה. עצרתי את הרכב ונכנסתי פנימה, לתוך הזוועה שלא ניתן לתארה במילים.

הייתי בבארי, הייתי גם בכפר עזה, אך ניר עוז הוא משהו אחר - זוועה עלי אדמות, פוגרום במלוא המובן. אדם אחד מכל ארבעה בקיבוץ נרצח או נחטף, והדבר ניכר בשבילי המקום. כאן נרצח "הדוד משה", סעיד משה; משם נחטפו אברהם, רותי וקרן מונדר. סוכה שהוקמה בשנה שעברה קרסה עם הזמן והזכירה את הימים הנוראים, אז והיום.

בבית העלמין התכנסו מאות תושבים ומכרים לטקס הנוגה. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג בין הנוכחים, כאחד האדם. כאן הוא לא נואם או מניח זר, כאן הוא עוד ישראלי דואב. הקיבוצניקים פתחו בשיר כאב, גרסה משודרגת לפיוט הקשה ביותר של ראש השנה ויום כיפור, "ונתנה תוקף". לאחר מכן עלו לשאת דברים.

"זה היה גן עדן 99% מהזמן, ואחוז אחד גיהינום. ביום ההוא אף אחד לא בא. שכחו אותנו, הפקירו אותנו בגן עדן. כשהגיעו - זה היה מאוחר מדי. האויב המרושע רצח, בזז, רמס. אין מילה אחת שתתאר את השואה הזו. אולי זו המילה – שואה. 99% גן עדן, ואף לא עשירית האחוז גן עדן".