ביום האכזרי של 7 באוקטובר בחרנו ברעות, בערבות - ובה יש לבחור יום יום

בשנה החולפת העצב והכאב יושבים קבע בליבנו. כשנוסעים לעבודה, כשאוספים את הילד מאימון כדורגל או כשמבשלים ארוחת ערב. הרגשות הללו שם. למדנו לחיות איתם.אולי בגלל זה הופתעתי כאשר עם כניסת 7 באוקטובר הרגשתי את כל העצב הקיים יורד אל העולם. בטקס של היישוב שפיר, מקום מגוריי, עמדתי בדממה במשך 101 שניות כאות הזדהות להשבת החטופים, ולא האמנתי איך יש עוד עצב להכיל.

והיום הזה נמשך ונמשך... יום השנה לטבח מרגיש כמו יום הזיכרון השנתי לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה – רק שהפעם, בסיום, לא יגיעו חגיגות העצמאות. לא נצפה בטלוויזיה בטקס הדלקת המשואות, בדגלנות או בזיקוקים בשמיים. לא נצא להופעות רחוב, לא נכין בשר על המנגל תוך זיוף שירי ארץ ישראל. אנחנו בתוך אותו יום זיכרון – ומי ינחם?

העוצמה של עם ישראל

מצאתי את עצמי יורדת דרומה - אשקלון, שדרות, בארי, מתחם מסיבת הנובה. במתחם תמונות הצעירים שנרצחו, כל אחד מהם עולם ומלואו, ובמיגוניות סימני הכדורים על הקירות - זיכרון אילם המהדהד אלף זעקות.

מצאתי את עצמי נזכרת בסיפורי הצעירים, היפים. בזה שהשליך רימונים בחזרה לכיוון המחבלים והגן על חבריו. במי שהכניס לתוך רכבו הקטן יותר מעשרה מבלים וחילץ אותם מאזור הסכנה תחת אש. בזו שהגנה בגופה על חברותיה כשהכדורים שורקים. בתושבים הראשונים שקיבלו את פני המפונים עם אוכל, שתייה ובגדים נקיים. בתפילות, בכספים שנאספו.

נזכרתי בעוצמה שלנו, זו השייכת לעם ישראל.

תחת הדי מתקפות צה"ל ברצועה, כאשר עשן כבד מיתמר מעזה – הבנתי שאמנם אין לנו שליטה על איך הממשלה תבחר להגיב לאירועים, שאין לנו שליטה על החלטות הדרג הצבאי, אך יש לנו את הבחירה כיצד להתנהג כבני אדם מול המציאות חדשה שנכפתה עלינו.

מעט מן האור

כשאלפי מחבלי חמאס חדרו לפני כשנה לשטח ישראל, כל אחד ואחד מהם בחר בחירה מלאה להתנהג בצורה חייתית. כל אחד ואחד מהם בחר לחלל את החיים. אנחנו, עם ישראל, בחרנו באותו יום אכזרי ברֵעוּת, בערבות ההדדית. בחרנו לפעול טוב. הבחירה הזאת נמצאת בידינו, מולה אנו מאותגרים בכל יום ויום.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אמר רבנו בחיי – ובאמת, אם ניכנס לחדר חשוך ונדליק בו נר קטן, נגלה את עוצמתו. לצד הכאב והצער, זוהי העוצמה שנדרשת מאיתנו גם כעת, כיחידים וכעם.

לא לשכוח את החטופים, לא לשכוח את החיילים הנלחמים, את בני ובנות זוגם, את ילדיהם שבבית. לא לשכוח את השבים מהקרב עם זיכרונות קשים, עם הטראומה. לא לשכוח להיות אנשים, בני אדם, חברים.

מי ייתן ואותה עוצמה תסלק את החושך – ותגיד לצרותינו די.