"אנחנו כבר לא מסוגלים להתאכזב": 356 ימים שאביתר דוד ו-100 חטופים נוספים בשבי

אביתר, אין לי הרבה מה לומר. המילים שהתרגלתי להשתמש בהן כדי לתאר את המצב, "הזוי", "בלתי נתפס", "מטורף לחלוטין" כבר הופשטו לגמרי ממשמעותן. את טעמו המר של יום השנה כולנו כבר מרגישים על קצה הלשון, מתכסים בענן כבד של הכחשה וחוסר אונים. המדינה מתכוננת לראש השנה, לובשת חג בצל מלחמה בצפון ובדרום, כשיש 101 חטופים בידי מרצחי חמאס ובין מתקפת טילים אחת למשניה. ואני שואל: איזה חג? לחטופים יש חג? האם יש שנה טובה בלעדיהם?

אני כבר לא יודע לתאר את התחושה. רק המשפחה שלי יודעת מה אני מרגיש, רק משפחות החטופים יודעות. לא מבינים אפילו חבריי הקרובים ביותר, ובדרך כלל גם אני לא מבין מה עובר עליי. ותכף זה ייגמר ויחזרו החיים.

מזמן כבר יבשו המילים. לא מבין איך נוקפים הימים ואביתר עדיין שם. גיא, רומי, אלון. אוהד, תמיר, ענבר. יוסי, אלי, שיר. כפיר, אריאל, שלמה. עודד, טל, לירי. נעמה, זיו וגלי. ויש עוד רבים כמוכם, נגזר עלינו כבר מזמן להפוך משפחה, 101 בסך הכל, לכם אין חג, אתם חסרי אונים באמת. לכם יש רק תקווה אחת שבסוף נצליח להוציא אתכם משם. הרבה אנשים באים לחזק אותי. אותי! חזקו את החטופים, לא אותי. הם אלו הנתונים במחשכי גיהנום. ויש כאלו השואלים אותי: "אני לא מבינ/ה מאיפה כל הכוחות האלה? איך אתם בכלל שורדים? איך אתם בכלל ישנים? איך אתם מצליחים להילחם כבר שנה ברצף?". ואני עונה להם: אם אביתר שורד, אני עושה הכל כדי להביא אותו הביתה. לא מעניין אותי כלום. זה אחי הקטן. ככה פשוט. הקושי שלי מתגמד מול הקושי שלו. הקושי של המשפחה כולה מתגמד. ואביתר חוזר אז מה זה בכלל משנה כמה קשה עכשיו.

רק החיבוק של אביתר וההורים לנגד עיני, רק החיוך שלו, רק חיבור הגיטרה לשקע המגבר. רק לשמוע אותך מנגן ושר אביתר. איך הוא לא שכח כלום, פשוט מדהים. רק לשמוע את כל הבדיחות הפנימיות מהשבי - ואני מתפלא - איך יכול להיות שצחקתם בזמן הנורא כלכך הזה? ואביתר מחזיר בחצי חיוך, מרים כתפיים ואומר 'אז מה היינו יכולים לעשות, לבכות?'.

שתדע שאנחנו כבר לא אומרים - מחר תבוא. אנחנו כבר לא מסוגלים להתאכזב. העינוי כבר כבד מנשוא. ואני לא מבין איך יש לי עוד דמעות. לא מבין איך הן עדיין יורדות כשמשהו מנפץ לרגע את מסך ההכחשה.

רוצה לאחל לך שנה טובה באמת. שתחזור לחגוג, להתלבט, לרקוד, להשתזף, לבשל, ולהסתלבט. שתחזור להתלונן, לצחוק איתי ועם יעלה על ההורים, לצפות יחד בברוקלין 99, לנגן ולשיר בערב שבת. כל זה עוד יקרה בקרוב.

שתהיה שנה טובה אחי, מחכים לך בבית כבר הרבה יותר מדי זמן.