בנפול אויבך תשמח, בהחלט

השמועות עלחיסולו של חסן נסראללההגיעו לביתנו כבר במהלך השבת. יש לבשורות טובות יכולת מיוחדת לחדור גם לביתם של שומרי השבת, לרוב דרך אלה המופקדים על הביטחון ומחוברים לנייד גם בשבת. כך היה גם עם הבשורה הנפלאה על שחרור ארבעת החטופים שהגיעה בעיצומה של השבת.

אלא שמותו של נסראללה לא גרם לי משום מה לפתוח מייד בריקודי שמחה, כמו באירוע של שחרור החטופים על ידי כוחות צה"ל. שמחתי בראש, שכן בהבנה שכלית העולם הוא טוב יותר אחרי שסופו של רב־המרצחים הגיע, אבל לא היתה זו שמחת לב פנימית עמוקה. במוצאי שבת, כשהשמועות הפכו לעובדות, חגגנו בבית בשירה ובריקודים. כמונו חגג כל עם ישראל, בריקודים ספונטניים בשוק מחנה יהודה בירושלים, במעגלים מסודרים מחוץ לבית הכנסת בשדרות, בחלוקת בקלאוות בתל אביב ובהרמת כוסית באולפן החדשות.

האדם אולי לא, אבל הציבור צריך לשמוח

לכאורה נראה שהיהדות לא מעודדת שמחה על נפילת האויב. "בנפול אויבך אל תשמח", נאמר בספר משלי, פסוק שמרבים לצטט. אלא שפסוק אחר מאותו הספר שמוכר פחות מעביר מסר אחר: "באבוד רשעים רינה". איך מיישבים את הסתירה בין השניים? אולי בעובדה שהפסוק הראשון נאמר בלשון יחיד, ואילו הפסוק השני בלשון רבים. האדם הפרטי אינו צריך לשמוח בנפול האויב הפרטי שלו, אבל הציבור צריך לשמוח באובדן רשעים מן העולם.

נסראללה אינו אויב אישי שלי, ואין לי שמחה במותו הפרטי. אבל נסראללה הוא בהחלט סמל של רשע, אויב עמי והאנושות כולה. הרינה על אובדנו היא שמחת ניצחון הטוב על הרע. אין בה שום דבר לא מוסרי, להפך - היא השמחה על ניצחון המוסר. יפי הנפש שמצקצקים בלשונם מול שמחה זו ומציעים לא להידמות לאויבינו, עושים לציבור עוול. אויבינו מחלקים בקלאוות אחרי רצח ילדים ואונס נשים. הם שמחים ברע עצמו. אנחנו שמחים במות מרצחים ושמחים על הטוב העתידי הצפוי לעולם בהיעדרו של אותו מנהיג הרוע.

עברה עלינו שנה אכזרית במיוחד. ידענו אבל ושכול, פחד, תפילות ובשורות איוב. רגע לפני ראש השנה אנו עדים לתפנית היסטורית, לשינוי פני המזרח התיכון, לניצחון של מדינת ישראל על הטרור ולהצלת ישראל מלפיתת החנק של איראן ושליחיה. מותר לנו לשמוח. מותר בהחלט.