אולי מצפון תיפתח הטובה: צאו וקראו - "אנחנו רוצים את החטופים פה, עכשיו!"

יש ביטוי שכולנו מכירים - "מצפון תיפתח הרעה". אבל כאמא שמתגעגעת לילדה שלה שחטופה בעזה כבר כמעט שנה, ושמצד שני הבית שלנו נמצא בצפון, אני אומרת: אולי הפעם התחלפו היוצרות סוף־סוף, ומצפון תיפתח הטובה.

התקופה הזו מאוד מאתגרת עבורנו. האתגר הגדול ביותר הוא לשמור שרוחנו לא תיפול, בכל כך הרבה רמות. הרמה הראשונה היא האישית, שנישאר מאוחדים כמשפחה ולא נתפרק. שנשמור על הביחד שלנו כמשפחה, כדי להיות חזקים ולשמור על מחשבות טובות ומועילות, כאלה שיעזרו להחזיר את רומי, ובדרך לשלוח לה אנרגיות חזקות של עוצמה ואהבה. במישור הגבוה יותר - לשמור על העוצמה שלנו כעם, על הביחד, על תחושת הקהילה הזו שאנחנו כל כך חזקים בה. וזה מאתגר יותר מתמיד.

ואז נכנס משתנה חדש: תקיפות בצפון. תכלס, כתושבת הצפון, אני מבינה לגמרי למה כל כך חשוב להראות לחיזבאללה מי החזק, אחרי שנה של ספיגה. בסופו של דבר אלה חברים ולקוחות שלי שפונו כבר לפני כמעט שנה מהאזור, ושהבית שלהם מופגז כמעט על בסיס יומי. ובתכלס, זה העם שלי שגלה מהצפון כדי לשמור על הילדים וההורים.

ובו־בזמן, אני חושבת על החיילים והחיילות שנלחמים כבר שנה. שמתגעגעים לבית, לאישה או לבעל, לילדים, למקום הפרטי שלהם, למקלחת בכל יום, לאוכל של אמא. משאלת הלב שלי היא שנסיים את המערכות האלה ושהם יחזרו הביתה. אני חושבת גם על משפחות השכול, שצריכות את הזמן להתאבל ואת הפניות של העם אליהם. חושבת גם על תושבי הדרום, שחוו מתקפה כל כך ברוטאלית ומורחקים מבתיהם.

ואז אני חושבת על הבת שלי: מה היא חושבת, איך היא מרגישה, אם היא יודעת כמה כולנו נלחמים עליה ועל כל החטופים והחטופות, אם היא מחזיקה את האנרגיה של הביטחון שמדינת ישראל מחויבת אליה, ושבאמת נעשים מאמצים כנים ודחופים להחזיר אותה. אני תוהה אם היא שמעה על ששת החטופים והחטופות שנרצחו, ואם היא חוששת מאירוע כזה. אם היא מבינה באמת את מה שהעם שלה עושה עבורה (ועבור כולם), ואיך אנחנו יוצאים מהבתים, כל אחד בדרכו, כדי להגיד "הם האחים והאחיות שלנו, הם צריכים להיות פה!".

האם היא רואה את הגוונים השונים של אזרחי ישראל, שהלב שלהם כולו נמשך אחריהם אל עזה המאיימת, כדי לחזק אותם ולשלוח להם מהכוח האדיר של העם? האם היא יודעת ומרגישה את העוצמה שלנו כעם?

הבקשה שלי מכל אחד ואחת מכם היא: אל תשכחו אותם. ובעיניי זה אפילו יותר מזה. אל תוותרו על עצמכם ואל תוותרו לעצמכם, כי לכל אחד מאיתנו יש כוח. אל תגידו "הקריאות האלה לא מתאימות לי ולכן אני לא אומר/ת כלום" - אלא תגידו: "הקריאות האלה והאלה לא מתאימות לי, ולכן אני אקרא את הקריאה שלי, כדי שהמדינה תשמע, כדי שהאחים והאחיות שלי שנמצאים בעזה ישמעו".

אל תסיטו מבט ואל תשכחו אותם. תרימו ראש, תהיו גאים במי שאתם ובעם החזק הזה, תנערו את הציניות והסרקזם מהגוף - ותצאו החוצה בלב חזק ומלא אהבה כדי להגיד: "הם האחים והאחיות שלנו! אנחנו רוצים אותם פה!".