דעה
כאילו חסרים לנו אויבים, צומח אחד מתוכנו וקם להרגנו
היי, משטרת ישראל, בזמן שהתעסקתם בקובבות ובמכת"זיות, צמחה פה נבחרת פשע שמצליחה להנהיג מדיניות חיסולים יומיומית • איך יכול להיות שחיסול חשבונות זולג לפגיעה בילדים?
,עודכן
0השמעה
המכונית החרוכה, הזגוגיות המנופצות, ההרס ברחובות. הנרצחים. זר שעובר ברחוב, או בעצם הישראלים, מתרסקים שוב ושוב מבפנים. שוב פיגוע, הפחד המוכר מקנן, שוב רצח אזרחים. אבל אין פה פיגוע, ואין לוחמים. אלו ארגוני פשע שנלחמים על חשבון האזרחים.
פיגוע פלילי: שני פצועים אנוש ברמלה // יוסי זליגר
זו מחשבה בלתי נתפסת, שההרס והאבדון הזה נוצרים מתוכנו. ארבעה נרצחים, ובהם ילדים. כותרות איומות שחוזרות על עצמן. רצח של ילדים. ילדים שחוו מלחמות ומחלות, ובסך הכל יצאו להסתובב בעיר. והלב מנופץ לרסיסים.
כאילו חסרים לנו אויבים, צומח אחד מתוכנו וקם להרגנו. כאילו המחבלים, המרצחים, המפגעים, יכולים לשבת בנחת ולהישען לאחור, לחכך ידיהם בהנאה. האויב הציוני, כפי שהם מגדירים אותנו, כבר יעשה עבורם את העבודה.
היי, משטרת ישראל, בזמן שהתעסקתם בקובבות ובמכת"זיות, צמחה פה ליגה אחרת. לא הנבחרת האולימפית. נבחרת פשע, שמצליחה יום אחר יום להנהיג מדיניות חיסולים.
איך יכול להיות שחיסול חשבונות זולג לפגיעה בילדים? אל הנערה שהולכת לקניות ולא חוזרת הביתה? אל האם שמטיילת עם התינוק, וצוות מד"א נלחמים שעות על חייו? אותו תינוק הרי נולד לתוך מלחמה מהקשות שידעה המדינה. איפה המדינה שאיתה יש לנו ברית דמים, שאנחנו שומרים עליה, והיא שומרת עלינו, ובוודאי על הילדים?
באיזה מדינה מתוקנת, ואנחנו הרי נלחמים על האדים של המדינה המתוקנת שלנו, ארגוני פשע מצליחים לרצוח לאור יום זה את זה, ולפגוע בילדים? איך נפלו כל המחסומים? הגדרות? הביטחונות?
"אין לנו ילדים למלחמות מיותרות", כתבו פעם בשיר. ואין מלחמה מיותרת יותר ממלחמת פשע, שפוגעת בחפים מפשע. השבוע סיפר לי בן אחד הקיבוצים צמודי הגדר שבקיבוץ שלו עדיין מריחים את ריח אבק השריפה של 7 באוקטובר, ובזמן שכיתת הכוננות מנסה להחיות את הקיבוץ הם צריכים גם לשמור עליה מבוזזים. אלוהים יודע מי הם אותם בוזזים, שהגיעו למצב שהם צריכים לגנוב מבתי נרצחים, ואלוהים יודע למה גם בהם לא מטפלים.
די, תשמרו לנו לפחות על הילדים. אולי הם יצליחו לבנות כאן משהו מחדש. משהו טוב. מדינה שבה תמונות של ילדים פצועים, זגוגיות מנופצות וקירות מפויחים הן לא תמונות של שגרה. מדינה של תקווה. של חוקים ברורים.
מדינה שאולי גם השלום יגיעה אליה. בינתיים, מדינה יקרה, נסתפק בילדים, ואם אפשר גם אזרחים בוגרים וצעירים וקשישים ונערים, שיוצאים אל יומם השגרתי וחוזרים שלמים אל הבתים. בגדול, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנובת-חן אפשטיין אליאס
בת-חן אפשטיין אליאס נשואה +4 בעלת תואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים מהמכללה למנהל, בוגרת קורסים בכתיבה ועריכה עיתונאית. בעלת ותק של מעל 15 שנה בעיתונאות, ככתבת ועורכת. מ-2011 כתבת בכירה במוסף שישבת. סיקרה בין השאר תחומים מוניציפאליים, חינוך ובריאות. פרסמה כתבות שהשפיעו על סדר היום הציבורי, כגון הצורך בשיפור זמני המתנה לקביעת תור לרופאים מומחים, חוסר המוכנות של ישראל לגל הקורונה השני, עדויות של נשים שיצאו מכתות ונפגעות תקיפה מינית ועוד. "אירוע שהותיר בי חותם גדול היה מבצע 'צוק איתן'. זכיתי לראיין את אל"מ שי סימן טוב, שנפצע קשה במבצע ונותר משותק מהצוואר ומטה. לאחר שיקום ארוך הוא חזר לצבא, ואף הדליק משואה ביום העצמאות. זכיתי גם לספר את סיפורה של שרית וענונו, שאיבדה את בנה הבכור בן ז"ל במבצע, ואחותו התגייסה בעקבותיו לגולני. שנתיים לאחר נפילתו של בן ראיינתי אותה שוב - כששרית ילדה בת נוספת, את יעל המדהימה. גם את סיפורו של פגוע הראש יהודה הישראלי סיפרתי פעמיים. פעם דרך משפחתו כשעוד היה מחוסר הכרה, ופעם בתוך הליך השיקום, כשהוא כבר תיקשר בעצמו".
