"מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו". במילים האלה ספד הרמטכ"ל משה דיין לרועי רוטברג, רכז הביטחון של נחל עוז, אשר נרצח ב־1956 וגופתו נחטפה על ידי מסתננים מעזה ועברה התעללות.

קרוב לשבעה עשורים חלפו בין רציחתו של רוטברג ז"ל לרצח המזעזע של ששת החטופים בידי המחבלים הברברים של חמאס. שבעה עשורים שבהם גדר המערכת של ימינו וקו התלם של שנות ה־50 מפרידים בין עולמות קרובים מאוד טריטוריאלית, אך רחוקים מרחק מזרח ממערב מבחינה תרבותית. שבעה עשורים שבהם העזתים רוצחים בנו. שבעה עשורים שבהם התקוות לשלום של רוב הציבור בישראל "מקהות את דריכותנו" וגורמות לחלק ממנו לבחון את המלחמה הנוכחית במשקפי משאלת הלב.

למאבק מול חמאס אין פתרון הגיוני. לפחות לא כזה שהתרבות המערבית מכירה. זהו ארגון שלא בוחל בעריפת ראשים ובאונס. שתחת אידיאולוגיה דתית חולנית ומעוותת סוחר בחיי אדם ומוכן אף להקריב עשרות אלפים מאנשיו.

השאלה שעל הפרק אינה "עסקת חטופים מול ציר פילדפי" - זוהי סיסמה נבובה המתודלקת על ידי גורמים אינטרסנטים פוליטיים ותקשורתיים. גם נתניהו וממשלתו נפלו למלכודת הטרמינולוגית הזאת, בכך שמיקדו את תשומת הלב הציבורית בציר פילדלפי.

הדיון שעל הפרק הוא בנושא אסטרטגי מהמעלה הראשון ומשקף שתי חלופות הפוכות. האחת – המשך הלחימה לצורך הכרעת חמאס ושליטה ברצועה (עד למציאת חלופה שלטונית אזרחית אחרת) והתפנות צה"ל ללחימה עצימה בחיזבאללה וביו"ש.

האחרת - הפסקת הלחימה בעזה, נסיגת צה"ל מכל שטחי הרצועה, השבת אלה מהחטופים שחמאס יואיל לשחרר (חיים או מתים ובהתאם לשיקול דעתו) והפסקת אש בצפון. כל אלה ייעשו בהסדר בחסות ארה"ב, שתנסה לכרוך בו מו"מ עתידי על הקמת מדינה פלשתינית ונורמליזציה עם סעודיה. משמעות המהלך הזה הוא כניעה של מדינת ישראל לחמאס, החלש שבאויבינו. תוצאותיו העתידיות יסכנו את עצם קיומנו. ביידן לא יהיה בבית הלבן כאשר איראן תגזור את קופון העסקה.

מי שמכם?!

במקום לראות את התמונה הגדולה, במקום להבין שאין עסקה על הפרק שחמאס הסכים לה למעט עסקת כניעה, במקום להתאבל על הרוגינו ולדרוש מצה"ל, מנתניהו ומהממשלה לבוא חשבון עם רוצחיהם - קמה קבוצה חדשה־ישנה בקרבנו: שגרירי הצביעות המתנכלת מבית.

אלה כבר לא מסתפקים בדרישת עסקה בכל מחיר. הרף עולה ואליו מצטרפים אותם פנים שהבעירו את הרחובות לפני 7 באוקטובר. אותם אישי ציבור ומנהיגים אשר הרשו לעצמם לנצל ארגונים מקצועיים, אוניברסיטאות ועיריות לקידום אג'נדות פוליטיות. שיכרון הכוח ממשיך להניע שורה של אישי ציבור גם בשעה קשה זו. מארנון בר־דוד ועד לרן ארז. כל אלה יודעים מה נכון למדינת ישראל לעשות. כל אלה מחליטים להשבית את המדינה, לחסום כבישים ולעודד הפגנות הגולשות בחלקן לאלימות - וסינוואר מוחא כפיים לנוכח הצלחת תוכניתו לקרוע את החברה הישראלית מבפנים.

את אותם ראשי ארגונים ניתן לשאול שאלה אחת: מי שמכם?! האם הייתם מוכנים להשבית את המדינה גם לנוכח רצח תושבים בכבישי יהודה ושומרון? האם אתם יודעים מה המחיר של הכניעה לחמאס? אתם תשלמו אותו? האם עצירת המדינה ושיסוי איש ברעהו יקדמו את השבת החטופים?

אל המציאות שנכפתה עלינו בשל טעויות אסטרטגיות קשות, של הממשלה, צה"ל ומערכת הביטחון, יש להביט נכוחה. את המשימה צריך להשלים בעזה, בלבנון, באיו"ש, וכנראה גם באיראן, ולהכיר בכך שיהיו בה ימים קשים וכואבים. אין ברירה.

גם כאן יפים דבריו של דיין באותו הספד: "אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".