אחד בספטמבר, שישה בלב: קיווינו שהילדים יחשבו שהבכי היה רק מהתרגשות

בשבוע שעבר, אחרי שחרורו המרגש והמפתיע שלפרחאן, קבעו כמה פרשנים בהחלטיות, שאפשר וצריך ללמוד משהו מהאירוע. רק באמצעות לחץ צבאי נתקרב אל החטופים שלנו. והגיע הזמן לתהות, מתי נלמד משהו גם כשהוא מנוגד להנחות המוקדמות שלנו? מתי נסיק מסקנות גם, ובעיקר, מאירועים שחוזרים ונשנים ולא רק מאירועים חריגים, משמחים ככל שיהיו.

את האסון הזה אפשר היה למנוע וצריך היה למנוע. מיומו הראשון של משבר החטופים ידענו שכאן לא יהיה מבצע בנוסח אנטבה. שאת רוב רובם של החטופים נוכל להחזיר בחיים לביתם אך ורק בעסקה. עסקה כואבת ויקרה, עסקה מסוכנת ומרה, אך הכרחית.

כך סבורים רוב אזרחי המדינה. כך סבורים ראשי מערכת הביטחון. כך חקוק על לוח הערכים הישראלי והיהודי. כך ראוי לעשות ועכשיו, עם אלו שעדיין נתונים בעזה, בצרה ובשביה. למענם. למען המשפחות. ולא פחות מכך למען העם הזה, שערכיו והערבות ההדדית שלו הם נכסיו האסטרטגיים, יותר מכל ציר פילדלפי שבעולם.

המוני ילדים צעדו אתמול יד ביד עם הוריהם לעבר שער בית הספר. 1 בספטמבר הוא יום מכונן בלוח השנה הישראלי ובזהות של כולנו. וגם בשנים סבירות יותר הורים רבים מזילים דמעות בלי חשבון בבוקר הזה, עם הצילום המסורתי והדרך לכיתה. וגם בילדה החמישית המשכתי להתרגש ולדמוע כמו בראשונה, אבל אתמול, אוי, אתמול ראיתי כל כך הרבה הורים שהלכו והתייפחו. געו בבכי ממש. ואנחנו איתם. צועדים ובוכים, ומקווים בתמימות ליבנו שאולי הילדים יאמינו שזה הכל מהתרגשות.

ואפילו בשיר המופלא של עלי מוהר ויוני רכטר קיים קשר ברור בין החינוך הישראלי לבין תחושת הביטחון האישי.

"אך הילדים עוד שרים/ שיר על יורה וחצב / וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו: / גם אם אלך בגיא צלמוות / הן לא אירא, גם אם אפול פתאום / יאמר ליבי שירה"

אחד בספטמבר. שישה חורים בלב. הרי בחודשים הרבים הללו החטופים תפסו כבר מקום של כבוד בליבנו. בשר מבשרנו וחלק בלתי נפרד מהתפילות של כולנו. אור דנינו, ואלכסנדר לובנוב, אלמוג סרוסי והרש גולדברג־פולין, כרמל גת ועדן ירושלמי. כל אחד ואחת מהם מככבים בתסריטי תקווה מפורטים, שישראלים רבים כל כך גלגלו בראשם. איך אמרה לי אמא אחת בוכייה, בשער בית הספר:

"הרי זה לא יכול להיות. ממש ראיתי את הירש חוזר ומחבק את רייצ'ל ואת ג'ון. יום־יום אני רואה את החיבוק הזה, ברור, עם הגדם והכל". בנה הגדול הוא חלק מחבורה של צעירים שמסתובבים עם מכלי צבע בכל רחבי העיר והארץ, כותבים על הקירות את שמותיהם של החברים שנחטפו ודואגים שאף אחד לא יישכח, ושהסטטוס "חטוף" לא ינורמל.

זה האופי המשפחתי של העם הזה, אופי שהוא נכס שכדאי לשמור עליו מכל משמר. בזכות המשפחתיות צהלנו עד דמעות עם שחרורו של פרחאן אל־קאדי. בשל הלב המרוסק על ששת אחיותינו ואחינו. מי שרצח אותם היו קלגסי חמאס הארורים, אך מי שהפקיר אותם ביד חוטפיהם ומבקשי נפשם חייב להם ולנו הרבה יותר מבקשת סליחה.