"אוהדי, איך אפשר להמשיך כשאתה לא פה איתנו?"

רז בן עמי כותבת לבעלה אוהד, שנחטף מבארי

אוהדי שלי,

כבר כל כך הרבה ימים שאנחנו לא יחד, ולא באשמתנו. אם זה היה תלוי בנו, לא היינו נפרדים אפילו לא לדקה. אבל המציאות הנוראית שבה אנחנו חיים החליטה להפריד בינינו לתקופה ארוכה. אנחנו כבר 32 שנה יחד ואף פעם לא היינו כה רחוקים לזמן כה רב.

אתה החבר הכי טוב שלי, איש שיחי היחיד ומיוחד, אפשר לדבר איתך על כל נושא. אתה תמיד מסביר בסבלנות. וגם אם אתה מדבר על אותו נושא שכבר שמעתי עשר פעמים קודם, אמשיך להקשיב לך, כי אי אפשר לעצור אותך, אחרת אתה שוכח מה רצית להגיד. ובינתיים אני מספיקה לשכוח מה רציתי להגיד, וכך מסתיימת לה עוד שיחה בינינו שבה רק אתה דיברת והסברת, ואני לא הוצאתי מילה והכל בסדר, כי ככה זה בינינו. יש סבלנות וכבוד הדדי ואהבה, וזו בעצם המהות של לחיות יחד: להבין, לאהוב ולכבד.

ביום ההולדת שלך, בכל כריסמס, כשהאורות מאירים, אנחנו מטיילים ומחפשים מסעדה טובה לאכול בה ולקינוח גלידה, למרות הכל. כי כאלו אנחנו, אוהבים את הביחד שלנו, ולא משנה איפה בעולם נהיה. תמיד ניהנה להיות האחד עם השנייה, כי למזלנו אנחנו גם החברים הכי טובים. חסרים לי הדייטים שלנו, איך שאתה קורא להם.

בכל פעם שיש לי רופא ואנחנו צריכים לנסוע, בשבילנו זה דייט. וכשאני מסיימת את הבדיקה אתה תמיד שואל אותי "אז מה בא לך לעשות עכשיו?", ואתה כבר יודע את התשובה: לאכול צהריים בג'פניקה במבקיעים. כל אחד מזמין את המנה הקבועה שלו. אפילו אין צורך בדיבורים. פשוט כיף לנו להיות יחד. וכל בוקר להתעורר לשיחה פשוט עושה אותי מאושרת. אני רואה כמה החיים טובים לצידך, אבל כל הטוב הזה נקטע לנו באמצע.

אבל לא על זה אני אמורה לספר ולכתוב. כי התבקשתי לכתוב עליך ועלי. אבל הייתי חייבת, כי קשה לי בלעדיך. ואיך אפשר להמשיך כשאתה לא פעם איתנו? איך אפשר שהחצי השני שלי סובל כבר כל כך הרבה זמן, ואני בידיעה שזה לא תלוי בי מתי תחזור. ואתה חסר לי בכל אותן החלטות חשובות שצריך לקחת ולהחליט עכשיו.

הבנות מתגעגעות, ואתה חסר להן. הן נמצאות בשלב בחיים שבו צריכים להחליט דברים חשובים בחיים, ואתה לא פה. חסרות לי, ובטח גם לך, ארוחות השישי שלנו, כשכל המשפחה יחד, אללי אופה את החלה ומכינה את האוכל הצמחוני, ויון מבשלת לך את כל האוכל הבשרי שאתה כל כך אוהב. פה המשפחה שלנו חצויה לצמחונים ולאוכלי הבשר, שאתה חלק מהם. אז צריך להיות הכל מהכל, ואתה יושב ונהנה ממעשי ידי בנותיך ולא מפסיק להגיד כמה זה טעים ומחכה לראות באיזה קינוח הן יפתיעו אותך, כשברקע נטלי משמיעה קולות ושואלת מה יש לאכול. אוהדי, חשוב לי שאתה במחשבותיי כל דקה ובכל שעה. אנחנו נלחמות עליך ויודעות שאתה חזק. אנחנו מתגעגעות אליך ולא מוותרות, אפילו לא לדקה. אני מחכה לחיבוק שלך ואוהבת יותר בכל יום, אהוב שלי.

"אתה במלחמת קיום - ואני במלחמת תקווה"

אביטל דקל חן כותבת לבעלה שגיא, שנחטף מניר עוז

שגיא,

לפני 15 שנה כתבת לי באחד המכתבים שאתה מבטיח "שעוד נטייל יחד מהר שגיא ועד הר אביטל" . זאת היתה הפעם הראשונה שבכלל הבנתי שיש שני הרים בארץ על שמנו. אחד בדרום, שגיא, והשני בצפון, אביטל.

התרגשתי מהמחשבה שנעשה טיול ארוך יחד, ובמיוחד כזה שמחבר בין שני קצות הארץ. עם השנים, ואף על פי שטיילנו הרבה ברחבי הארץ, לא הצלחנו לממש את הטיול הזה. אבל המשפט הזה תמיד היה לי בראש. היום אני יודעת שההבטחה שלך לא היתה סתם, ואולי המשפט הזה חיכה לרגע הזה, שבו מפרידים בינינו אחרי 20 שנה, וכל מה שאני נאחזת בו זה האמונה.

האמונה שעוד נטייל יחד, עם הבנות שלנו. מעבר לכך, היום אני מבינה שהמשפט שכתבת לי למעשה מסמל את הדרך שנעבור יחד כזוג. שני אנשים שונים, ואולי קצת הפכים, קיבוצניק ודימונאית, שדבר אחד משותף להם - האיתנות, היכולת לעמוד יציבים וחזקים מול אתגרים. ממש כמו שני הרים ששום דבר לא יזיז אותם ממקומם.

אני מרגישה ששנינו נמצאים במלחמה הכי קשה שיכולה להיות. אתה במלחמת קיום ואני במלחמת תקווה, התקווה שתשוב אלי. אני רוצה להגיד לך שאני חזקה בשבילך, שאני אמשיך לקום על הרגליים בכל יום עד שתשוב אלי ואל הבנות. כששואלים אותי מה יכול להחזיק אותך שם, אני אומרת שאם אתה יודע שאני והבנות בחיים - זה ייתן לך כוח עצום לעמוד מול הדבר האכזרי הזה.

למזלי, תמיד אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה חשוב לי בחיים. אני רוצה להאמין שהדברים האלה עומדים לנגד עיניך בכל יום מחדש. שתדע שברבור וגלי מתגעגעות אליך כל כך ומחכות לך, ויש כאן ילדה מתוקה שקוראים לה שחר־מזל, שמחכה לפגוש אותך ולהכיר אותך. תהיה חזק, כמו האהבה שלנו. היום אני זאת שרוצה להבטיח לך - עוד נטייל מהר שגיא ועד הר אביטל.

"אני מבקשת סליחה שאתה עדיין שם"

לישי לביא מירן כותבת לבעלה עמרי, שנחטף מנחל עוז

עמרילי שלי,

כבר שעת לילה מאוחרת... עוד שבוע נגמר ועוד שבוע מתחיל. הבנות כבר ישנות, ואני יושבת מול הנייר, מנסה לסדר את המחשבות ומחפשת את המילים הנכונות.

אהובי, הייתי השבוע בנחל עוז, בפעם החמישית מאותו היום הארור. המחשבה שאתה נמצא מעבר לגדר, במרחק נגיעה, לא מרפה בכל דקה שבה אני שם. הציורים של רוני לראש השנה עוד תלויים, כתזכורת מוחשית לכך שעוד מעט כבר שנה אתה לא איתנו פיזית.

הבית כבר מזמן לא מרגיש כמו בית. נזכרתי שכשעברנו לדירה הזאת, הכרזתי חגיגית שאין יותר מעברים עד לבית שיהיה שלנו. אז שתדע שבחודש הבא - רוני, עלמא ואני נעבור שוב בפעם השלישית השנה. וגם הפעם אני אומרת לך - אין יותר מעברים עד לבית שלנו. אני לא זזה עד שתחזור, ואז נוכל לבנות ביחד את הבית שכל כך רצינו.

אהובי, השבוע הבנות סיימו את השנה בגן. רוני ביקשה ללכת למסיבה עם החולצה שלך ועם השרשרת שלך, וכשהפרחנו בלונים בסוף המסיבה היא ביקשה מול כולם שאבא עמרי וכולם יחזרו. בגן של עלמא שמו כיסא צהוב עם התמונה שלך. עלמא ניגשה ואמרה: "אבא". היית איתנו גם שם, כמו בכל רגע ורגע ביום־יום שלנו.

אהובי, אנחנו לא אנשים של תאריכים. כל יום הוא יום האהבה עבורנו. חיפשנו זה את זו כל כך הרבה שנים, ותמיד ידענו להעריך, להחזיק ולאהוב בכל יום מחדש. בטח אם היית פה היינו מנצלים את ההזדמנות שיש מלא הופעות טובות ובוחרים ללכת לאחת מהן. אולי אפילו מתפנקים ומבקשים מההורים שלי שהבנות יישנו אצלם בלילה. או שפשוט היינו יושבים במרפסת, שותים בירה יחד, מעשנים סיגריה וסתם מדברים. מה לא הייתי עושה בשביל רגע כזה? הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדי שיהיו לנו עוד מלא כאלה.

אהובי, אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שאתה עדיין שם. סליחה שעדיין לא הצלחתי להחזיר אותך אלינו. סליחה שבמקום לתת לך חיבוק ולדבר איתך באמת אני כותבת לך מכתב, ומקווה שאולי בטעות ייתנו לך לקרוא אותו.

ס ל י ח ה!

אהובי, יש עסקה על השולחן, ואני מקווה שעוד מעט תהיה איתנו. אני מזכירה ואזכיר בכל פלטפורמה אפשרית, בכתב ובעל פה: אין לנו זכות להחמיץ עוד הזדמנות! אין לכם, מקבלי ההחלטות, זכות לא להחזיר אלינו את עמרי ואת 114 החטופים שנמצאים איתו! את החיים לשיקום, ואת החללים והנרצחים לקבורה הולמת. אין לנו זכות קיום, ולעולם לא נוכל להשתקם ולחיות בביטחון, כל עוד הם שם! בעזה!

עמרילי, אסיים עם המילים שכתבת לי לטקס האהבה הפרטי שלנו:

"ואותך אני בוחר

אותך אני חולם

איתך אני יודע

שרק איתך אני חופשי" (שלמה גרוניך).

"מאחלת לנו עוד המון נשיקות"

נועה ארגמני, ששוחררה משבי חמאס לפני כחודשיים, מציינת השנה את ט"ו באב ללא בן זוגה, אבינתן אור, שעדיין חטוף בעזה. וכך כתבה לו אתמול בסטורי שלה: "ט"ו באב שמח, אהבה שלי. בכל שנה היית מביא לי זר פרחים ומספר לי סיפור נחמד על מה זה בעצם ט"ו באב; איך בעבר הבנות לבשו לבן ויצאו לרקוד בכרמים בשילה תחת ירח מלא, כדי למצוא חתן. לכן ט"ו באב מסמל יופי ואהבה". לסיום איחלה ארגמני: "מאחלת לנו עוד המון נשיקות וימי אהבה יחד, ולא בנפרד".