מדינת ישראל חווה תשעה באב אחר

אם יש נחמה אחת בתשעה באב הזה, הרי היא מגולמת בשובן ההדרגתי לחיינו של הערבות ההדדית ואהבת החינם. הציניקנים יכולים לצקצק בלשונם ככל שירצו, אבל זה קורה - במחיר גבוה מאוד, אבל קורה. 7 באוקטובר ותוצאותיו שינו כאן משהו, ויש יסוד להאמין שלא רק לתקופת המלחמה. זה מגיע מלמטה, מהציבור, שסוף־סוף מפנים שהאויב ניצל את הקרע האיום בתוכנו, את מופעי הסרבנות ואת כמעט מלחמת האחים שהתרחשה פה, ושרק כפסע עמד בינינו לבין אסון גדול פי כמה.

הרבה יותר יהודים מבינים כיום שעד שמחת תורה האחרון היינו שקועים בעיסוק כמעט אובססיבי במחלוקות הפנימיות המרות שמלוות את חיינו כאן, שאנרגיה רבה מדי הושקעה בוויכוחים הללו, שבמקום להתרכז במי שמבקש לתלות אותנו היינו עסוקים בלתלות זה את זה.

רב המשותף מהמפריד

הדיבורים על הצורך בפשרות פנימיות, ועל החובה ההדדית לכאוב גם את כאבו של האחר ולהאמין שגם הוא חפץ בטוב, על כך שלצד מלחמת השבטים בחברה היהודית מתקיים גם "יחד שבטי ישראל", אינם עוד דיבורים מן הפה אל החוץ.

ההבנה שליהודי הארץ הזאת יש צבע יהודי משותף ועבר והווה משותפים של תרבות וזיכרון וקיום יהודי, ובעיקר שהשלם, עם ישראל, גדול מסך חלקיו ומחלוקותיו, שרב המשותף מהמפריד – אולי אינה נחלתם של הקצוות, אבל לציבור הרחב היא מחלחלת. בבוא היום יהיה לכך גם ביטוי אלקטורלי. מי שינסה להיבנות שוב מפילוג, התבדלות ושנאה - יינזק.

בניגוד למופעים בשדה הפוליטי העכשווי, הסנטימנט הציבורי הרחב כמהַּ ליחד ולמאחד. המחלוקות לא נעלמו, אבל ההבנה היא שצריך לנהל אותן אחרת לגמרי; שגם להן יש גבול, ושהפשרה, מכל הצדדים, יכולה להיות פתרון לא רע.

פעמיים בהיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל, לפני 7 באוקטובר, קיבל הציבור דוגמה ממשית ומצמררת, לא רק מן הפה ולחוץ, למושג אהבת חינם. בפעם הראשונה, ב־1948, כשמנחם בגין מול אלטלנה, אוניית הנשק של האצ"ל העולה בלהבות, נשבע: "לעולם לא מלחמת אחים" והורה לפקודיו לנצור אש מול חיילי צה"ל, שהבעירו את הספינה בהוראת בן־גוריון.

בפעם השנייה היו אלה מתיישבי גוש קטיף שנעקרו בכוח מבתיהם, למחרת תשעה באב, לפני 19 שנה, ללא תכלית אמיתית, במה שהתברר לימים כמחדל ביטחוני ומוסרי קולוסלי של שרון וממשלתו. ציבור המתיישבים שנשבע "לנצח באהבה", נמנע מלהרים יד על אחיו מפניו. עקורי הגוש המשיכו להתגייס ואף להיהרג בשירות המדינה שפינתה והרסה את בתיהם. הם הבינו שהבית הלאומי של העם היהודי, גם בגבולות טריטוריאליים מצומצמים, גדול יותר מכל ממשלה טועה ומבולבלת.

שנאת חינם מאיימת על קיומנו

הפעם השלישית התרחשה במהלך המלחמה הזאת. לוחמים גיבורים, שרק שבועות אחדים קודם לכן שטמו ואף שנאו זה את זה, באו להציל מכליה - פשוטו כמשמעו - את אחיהם ואחיותיהם, בין אם היו אלה יריבים מרים ובין אם היו אלה חבריהם להשקפה ולדעה. אחרי מה שעברנו כאן בשנה שקדמה למלחמה זה היה כל כך לא מובן מאליו, ולכן מותר להגדיר גם זאת כאהבת חינם. ביסודה של אהבת החינם הזאת, כקודמותיה, מונחת ההבנה שהיפוכה, שנאת חינם, הוא משהו שאיננו יכולים עוד להרשות לעצמנו. ששנאת חינם פורמת את התפרים הכי עדינים וחיוניים שלנו כחברה ומאיימת על עצם הקיום הפיזי שלנו.

יוסף בן מתתיהו מספר לנו על שלושה צבאות יהודיים שלחמו זה בזה בזמן המצור על ירושלים, והקלו מאוד על הרומאים את מלאכת כיבוש העיר. הסיקריקים הקיצונים אף שרפו מחסני מזון שיועד ללוחמים ולתושבים. כ־2,000 שנה אחר כך אנו, צאצאיהם של אותם יהודים נצורים, ולומדים שוב את הלקח בדרך הקשה. רק שלא נשכח.