החיים של כולנו עברו טלטלה מוחלטת: רק עסקת חטופים תחזיר את השקט לאזור

אני לא אבא של חטוף. לא בן, לא בן זוג, אפילו לא אח. אני רק בן דוד של חטוף. אבל גם אני חווה חרדה, עצבות ושמיטת הקרקע תחת רגליי בעוצמות שלא חשבתי שאפשר. "אני ממשפחות החטופים", חשבתי לעצמי למשך זמן ארוך, "אז ודאי שארגיש ככה". ואז התברר לי שכולם מרגישים ככה.

החיים של כולנו עברו טלטלה מוחלטת ב־7 באוקטובר. לחלקנו הם נהרסו לחלוטין, ואחרים כבר משקמים את ההריסות. אבל כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מרגישים אותו הדבר. אלה שמבלים בברים? גם הם לא נרדמים בלילה בגלל החטופים. אלה שחזרו לעבודה שלהם? גם הם. אלה שנוסעים לחו"ל עם הילדים? הם בורחים מהתחושות האלה, לא באמת נוסעים לבלות. הסיבה היא שלא משנה כמה נריב ונצרח ונתווכח - אנחנו עם אחד. כשכואב לנו כל כך, הכאב זולג לכולם.

כבר תשעה חודשים אני חלק מצוות ההנהלה של מטה החטופים, ומנהל את דסק הכנסת. מדי שבוע אנחנו עולים כדי לדבר לליבם של נבחרי הציבור. בזמן המאבק להשבת אהובינו היינו צריכים ללמוד להיות פוליטיקאים, דיפלומטים, מחוקקים ועורכי דין. בעזרת ח"כים רתומים יזמנו חקיקה שתיתן מענה למקרים ללא אח ורע בעולם המערבי, ועוד בתקופה של חוסר תפקוד של רבות ממערכות המדינה.

נסו לחשוב על הצרכים של ילד בן 11 שחזר משבי חמאס וראה את בני משפחתו נשחטים מול עיניו בזמן שקיבוצו עובר פוגרום, וכמה הצרכים האלה שונים בתכלית מהיעד המקורי של חוק פדויי השבי - חייל שנלחם ונלקח כשבוי מלחמה. מתוך מעמקי הצער והאימה, בני המשפחה מוצאים מזור בקידום מדיניות שתעזור לשבים מהשבי ולנפגעים אחרים של האסון הכי גדול שידעה המדינה.

ואפילו מצאנו דרך לצמצם את המשאבים שהמדינה משקיעה בשיקום החטופים, בפיצויים לאלמנות וליתומים, בשיקום הפצועים בגוף ובנפש. דרך שתצמצם את הפגיעה בצפון ותתחיל לחדש את הדרום. הדרך היא אחת: מתווה, שחלק הארי שלו ישיב את כל החטופים הביתה. החלקים האחרים שלו יבטיחו ביטחון לדרום, מתוך שיתוף פעולה אזורי שיחזק את המתונים ויחליש את הטרור, יאפשר חזרה לבתים, יאפשר העברת משאבים לטיפול בחזית הצפונית, ויותר מכל - יעצור את ספירת החטופים והחיילים המתים והפצועים.

רק מתווה ימיר את הישגי החיילים, שהקריבו את גופם ואת נפשם למעננו, להישגים מדיניים וביטחוניים ארוכי טווח. אנחנו לא רוצים מבצעי חילוץ מפוארים, כמו זה שבו נהרג ארנון זמורה הי"ד. מתווה לא יסכן אף חייל. עקורים מבתינו, רחוקים מקהילותינו ומנותקים מעצמנו - אנחנו דורשים שיקום. תקומה. עתיד!

אף אחד מהדברים האלה לא יכול לקרות לפני שכל החטופים יחזרו לכאן - החיים לשיקום והחללים לקבורה. רק אז מדינת ישראל תוכל לנשום לרווחה, לישון רגע בלילה, ולומר בלי לגמגם: "עוד לא אבדה תקוותנו".

הכותב הוא בן דודו של החטוף טל חיימי