למי מחכים? שצה"ל ייכנס ללבנון

זו לא המלחמה הראשונה שלי, ואני מקווה שזאת תהיה האחרונה. אי הוודאות היא הדבר הכי מתסכל. אני אישה מבוגרת שגרה לבד. אין לי ממ"ד, אין באזור שלנו מיגונית, המקלט השכונתי אצלי רחוק. להגעה אליו דרושות לי יותר מ-15 השניות שיש להתרעה. היום היו שש אזעקות ולא יצאתי מהבית - אני לוקחת המון סיכונים.

ברחוב שאני גרה בו בנהריה, רחוב טרומפלדור, יש לא מעט מבוגרים. גם השכן שלי מלמעלה הוא בן אדם ערירי ומבוגר, הוא לא ירד למקלט גם במלחמה הקודמת. אנחנו אנשים פשוטים - מי יספור אותנו? למה ראש העיר לא דואג למיגוניות בשכונה שלי?

המצב בעיר קשה. כל תושבי היישובים בקו העימות עברו לנהריה, שכרו פה בתים. מה יצא להם מזה? עכשיו גם פה יש אזעקות - לאן ילכו? אז לפחות שיהיו מיגוניות בשכונות. אין עם מי לדבר עד שיקרה, חלילה, אסון.

אני לא מבינה מה ראש הממשלה רוצה לעשות. מה אתה רוצה, נתניהו? מתי אתה רוצה להיכנס ללבנון? כשייצאו לנו מאיזה חור, מאיזו מנהרה, מאיזו גדר? אנחנו במלחמה כבר כמעט שנה. אני מתחננת בפניך, ביבי. אני מבינה את עניין החטופים, אבל אין ברירה אחרת. עדיף שחיילים ייכנסו פעם אחת, אנחנו נסבול אמנם, אבל עדיף מלסבול שנה אחר שנה אחר שנה. המצב מתסכל. אין לי עבודה - אנשים שצריכים להגיע אלי פוחדים להגיע, ואני מתקשרת אליהם ואומרת: "אל תגיעו".

די, מספיק. כמעט שנה שלמה שאנחנו סובלים. אני רוצה שצה"ל ייכנס פעם אחת ולתמיד, יעשה את העבודה בצפון ונפתור את הבעיה. למי מחכים? למי? ריבונו של עולם, נחכה שיגמרו בעזה כדי שיתחילו בצפון? אנחנו במלחמה. נסראללה יורה טילים לפי החשק שלו, ואנחנו חיים לפי מצב הרוח שלו. אני בחרדות, אני לא מתביישת להודות בכך. שייכנסו כבר בלבנון, עד הסוף. תמות נפשי עם פלישתים.

הכותבת היא תושבת נהריה, הביא את הידיעה לפרסום: מישל מכול.