אני רץ וחושב: מה אביתר היה אומר על המאבק?

"תגיד, לא הגיע הזמן להחליף את הדגל הזה?" אני שואל את יבגני, תוך כדי ריצה מאומצת. הדגל העצום והמרופט נמצא איתו עוד מהריצה הראשונה בטיילת, אי־אז לפני 40 שבתות.

לא ייאמן שאביתר נמצא שם כל כך הרבה ימים. אני מאמין שכמו רוב הישראלים, מראה של דגל ישראל מטונף וקרוע מעורר מייד צורך להחליף אותו, או לכל הפחות למצוא את האשם במצבו ולהביא אותו על עונשו, במיוחד אם הוא כזה בולט. אבל הפעם האשמה היא שלנו.

יבגני מקפיד להתייצב בכל שבת ב־6 בבוקר בטיילת ליד גשר רדינג, אוסף את הרצים השונים והמגוונים, אומר תודה ומסביר את החשיבות של האירוע הזה, מסיים בשירת "התקווה" ומוביל ריצת 7 ק"מ ו־100 מטר (או אם תרצו ריצת 7.10). בכל שבת, בכל מזג אוויר, בכל מצב רוח. לא משנה כמה המצב מאתגר את הרצים - בגשם, בחום או בסופה - החטופים סובלים הרבה יותר (ולאחרונה גילינו שהם גם עלולים למות שם).

"אתה לא מבין", משיב יבגני, "הדגל הזה הפך לסמל. כשאביתר יחזור - הדגל יסיים את תפקידו", יבגני מסביר לי תוך כדי התנשפות שהוא שומר על הדגל הזה היטב, אף שהוא נראה די רע. פעם הוא נקרע כשנתקע במסמר תוך כדי ריצה, ויבגני דאג לתפור אותו. פעם שירלי דרכה עליו בטעות והוא נקרע במקום אחר, ויבגני דאג לתפור טלאי. הלכלוך והטלאים לא מטרידים אותו. להפך, הם מסמלים עבורו ועבור שאר הרצים משהו אחר. "תראה, גם המחבלים 'שומרים' על החטופים. גם הם 'תופרים' את הקרעים שיש בגוף, אבל הנשמה זה סיפור אחר. את הנשמה אי אפשר לתפור בכזאת קלות. הדגל מתלכלך לאט־לאט, עם כל שבוע שעובר, וכך גם סבלם של החטופים - האימה התמידית, המחסור במזון, התקווה שאוזלת. זה פיקוח נפש".

אני מביט שוב בדגל המתנופף מעליו בגאווה, מתנוסס כמו מפרש מתוח ברוח, ואז מחליט: "ארוץ איתו את הקילומטרים האחרונים, בשביל אביתר". את הריצה אני מסיים בקושי, יחד עם הדגל, וחושב על אחי. מה הוא היה אומר על המאבק? על הריצות? על השלטים? אביתר שונא לרוץ, ובטח שונא לקום מוקדם. אבל זה לא מעניין את מאות הרצים שבאים בכל שבת. הם לא עושים זאת כדי לקבל תודה.

על גב החולצות כתוב "אנחנו חזקים" ולו כדי להזכיר לנו, אחד לשני, שאנחנו חזקים בשביל עצמנו, בשביל אביתר, בשביל יתר החטופים ובשביל הטוב שעוד יבוא.

והדגל, דועך לאט־לאט. נכון, הוא חזק אבל דועך. כמו החטופים. כמו הנפש שלנו. כי רק כשהם יחזרו נוכל להשתקם, להפסיק לרוץ, לחזור לנשום, לרפא את הקרע שנפער עמוק בלב האומה. נוכל לכבס את הדגל. אולי אפילו להחליף אותו לאחד נקי וחף מקרעים - כזה שאפשר לתלות בגאווה על המרפסת.

עילי דוד, אחיו של החטוף אביתר דוד