חזרה ליישובים? שמישהו יקבל אחריות לאירוע הזה, קודם כל

עשרה חודשים אחרי, ואנו עודנו ב־7 באוקטובר. צריך ללמוד לחיות עם הטראומה. בכל פעם שאכנס לחדר האוכל אחפש פרצופים שאינם עוד, כשאראה ילדים רצים על הדשא הם יהיו דומים בעיניי לאלה שכבר אינם. עשרה חודשים חלפו ואנחנו עדיין עם אותה ממשלה, עם אותה הנהגה ביטחונית, אז מדוע מצפים שמשהו ישתנה?

אי אפשר לחיות כך עוד. הם אומרים "כזה אני", ואלה עונים "אני יותר טוב". מדברים על ה"בייס". אני מחכה לממשלה שתכריז שהבייס שלה הוא עם ישראל. השיטה הנוכחית לא יכולה להימשך, אך ככל ש־7 באוקטובר מתרחק - כולם חוזרים לאיזושהי "שפיות" ולתחושה של "נורמליות", ויש לכך מחיר. היינו בשיטה הזו שנים רבות, קנינו שקט, אבל הזנחנו את רוח העם הזה.

העבודה שלנו היא קודם כל פנימית. סבתי היתה אומרת לי שכל מה שניתן לפתור בכסף - הוא אינו בעיה אמיתית. כסף לא מחזיר חיים שאבדו. ולנו יש בעיה אמיתית: אם העם הזה לא יתלכד, הניצחון לא חשוב כי בסוף אנחנו נהיה אלה שנהרוג זה את זה.

הדרך לשינוי האמיתי

להשתקם? להפריח את השממה? אנחנו מומחים בזה! כל החקלאות בעוטף עזה כבר על הרגליים, 600 אלף דונם כבר שוקמו, וכך גם כמעט כל התעשייה. אנשים באים באמצע השבוע לעבוד וחוזרים בשעות לילה למלונות הפינוי, לאישה ולילדים.

אבל יש משבר אמיתי, הקהילה מפוצלת. אנחנו חייבים את מנהלת "תקומה", והיא צריכה להפוך מהחלטת ממשלה לחקיקה. גם בעבר התקבלו החלטות, למשל לאחר צוק איתן, והן לא מומשו. אנחנו עדיין גם בלי מערכת חינוך מתפקדת. כמו כן, כשמבטיחים לנו כיתת כוננות גדולה יותר (עם מאג!), זה אומר שדבר לא השתנה - אנחנו שוב מתכוננים למלחמה הקודמת.

ככל ש־7 באוקטובר מתרחק, כולם שבים לאיזושהי "שפיות" ולתחושת "נורמליות", ויש לכך מחיר: היינו בשיטה הזו שנים רבות, קנינו שקט, אך הזנחנו את רוח העם הזה

על חזרה מלאה של התושבים לבארי, לניר עוז ולכפר עזה אפשר לדבר רק בעוד שלוש-חמש שנים. יש בתים שצריכים להיבנות מחדש. אבל כדי שהכאב לא יפיל את התושבים כאשר יחצו חזרה את שערי הקיבוצים, צריך לדבר על שינוי מהותי.

ראשית, קבלת אחריות. כל חייל ומפקד צועק "אחריי!" - חוץ מן הממשלה וההנהגה. אחריות, קודם כל. מישהו צריך לקבל אחריות לאירוע הזה. לאחר מכן, יש עוד שני תנאים והם שיובילו לשינוי אמיתי: הראשון שבהם, החזרת כל החטופים. השני, הסכם אסטרטגי עם מדינות ערביות ובתיאום עם המערב, שבמסגרתו הם ייקחו שליטה על רצועת עזה.

אנחנו יכולים בעצמנו לחסל את הכוח הצבאי של חמאס, אבל כדי למגר את הרעיון יש צורך בשינוי של מערכת החינוך ושל תודעת העזתים. אין שלטון פלשתיני שיכול לעשות זאת כרגע, ולראיה - הסכם האחדות של הרשות הפלשתינית עם חמאס.

ועוד דבר שחשוב לי להעביר, בעקבות תחקיר בארי. אנחנו מחבקים את צה"ל, את לוחמי צה"ל ואת כל הכוחות שהגיעו לקיבוץ בניסיון לעזור לנו. כולנו צריכים להיות ראויים לקורבנות, לחבק את המשפחות השכולות ואת הפצועים. לצערי, הממשלה הזאת לא ראויה להם. היא נעדרת דוגמה אישית - ולא מקבלת אחריות לדבר.

הכותב הוא תושב בארי, כיהן בעבר כחבר כנסת וכראש המועצה האזורית אשכול