מופקרים כבר 300 ימים: אם הדור הצעיר לא יחזור - אין לנו לתקומה

לפני 300 ימים החיים שלנו השתנו לעד.בכל יום שעובר אני מרגיש את הכאב והשינוי החד, התופת שעברנו, אך באותה נשימה - גם חושב על הדרך שבה נוכל לחזור לשגרה שהיתה לנו, לחזור הביתה. אבל לא רק לגור בבית, אלא לחיות אותו באמת.

אני מתגעגע לארוחות הערב המשפחתיות ביום שישי, כשכולנו מתכנסים יחד, צוחקים ומדברים. אני מתגעגע לדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר. אבל יותר מכל, אני מתגעגע בכאב לכל אחד ואחת מהאנשים הרבים והיקרים שאיבדנו באסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל, ולחברים שלנו שנחטפו באכזריות מביתם ומופקרים בגיהינום. מתגעגע לשגרה איתם.

כדי שנוכל לשוב לשגרה הזו, כדי שנוכל להשתקם - עלינו להבטיח תחושת ביטחון, שבלעדיה לא נוכל לשוב לחיים הרגילים. שיקום תחושת הביטחון, שיקום היישובים, כל זה לא יכול להתקיים מבלי שנחזיר את בנינו ובנותינו, שמוחזקים כבר עשרה חודשים בגיהינום. את המחיר הנורא ביותר כבר שילמנו, ואת 1,200 הנרצחים והנופלים לא נוכל להשיב. אבל במנהרות חמאס בעזה מחכים עוד 115 חטופים וחטופות. חלקם עדיין בחיים, וחובתנו הלאומית והערכית היא לעשות כל שניתן בשביל להשיב אותם הביתה - את החיים לשיקום, ואת החללים לקבורה בארץ.

לא מדובר בעתידם של החטופים או של בני משפחותיהם בלבד. מדובר בעתידה של מדינת ישראל. באמון שאזרחיה נותנים בה, בתחושת הביטחון שלהם, בחובה המוסרית שלנו כעם וכמדינה להשיב את בנינו ובנותינו הביתה - ולכתוב מחדש את החוזה הבסיסי של המדינה עם אזרחיה. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר, להגיד כן להפסקת הלחימה, להבין את המורכבות, אבל גם להבין: בלעדיהם - אין לנו עתיד, אין לנו שיקום, אין לנו מדינה. אם אנחנו מוכנים, איך מרשים לעצמם מנהיגינו לוותר על ההזדמנות?

אנחנו רוצים לחזור הביתה. אנחנו רוצים לשקם את עצמנו. אנחנו רוצים וצריכים שהמשפחות הצעירות, דור העתיד שלנו - יחזרו איתנו. בלעדיהם אין לנו תקווה לתקומה אמיתית. הם אלו שיבנו את הדור הבא, יובילו את החברה שלנו קדימה וישמרו על הערכים והמסורות שלנו. אבל כדי שהם יחזרו - צריכים לעזור להם לחזור.

המועצה האזורית אשכול היא מנוע הצמיחה של האזור והמדינה. חבל ארץ של חקלאות משגשגת, עשייה חיובית ופיתוח. כך זה צריך להישאר. אבל כדי שזה יהיה, יש לפתוח את הצינור הביורוקרטי שמונע מאיתנו את השיקום. הביורוקרטיה המורכבת עומדת כחומה בפני ההתקדמות שלנו. התהליכים המסורבלים, הרמזורים הדמיוניים, מיליוני המשרדים שנפתחים, העיכובים, המהמורות - כולם חייבים להבין שאנחנו בזמן קריטי. איך מצפים שנשתקם, כשלא מאפשרים לנו את זה? איפה המשאבים שהובטחו לנו? 300 ימים והצינור סגור.

ביום שבו יחזרו החטופים, ביום שבו יחזירו לנו את תחושת הביטחון, ביום שבו יאפשרו לנו להשתקם באמת - זהו היום שבו נוכל לומר שהצלחנו. הצלחנו לחזור הביתה לשגרה ולחיות את החיים במלואם. זה לא המבחן של אשכול בלבד - אלא המבחן של המדינה.

הכותב הוא ראש מועצה אזורית אשכול