תשעה חודשים של היריון עד הלידה. לרומי לקח יומיים לצאת לאוויר העולם. זה לא שהיא לא רצתה קודם. היא רצתה כבר משבוע 15. היו צירים קלים, פתיחה קטנה, אבל היא התלבטה. עד כדי כך שעברו יומיים, עם צירים מאוד כואבים, עד שהיא החליטה לצאת. ואז היא הגיחה לאוויר העולם. ילדה עם נשיקת מלאך על מצחה.

תשעה חודשים שאני תוהה איך הילדה האנרגטית והקופצנית שלי מתמודדת שם, במנהרות, במקום החשוך והכי נושא מחלות באזור.

תשעה חודשים שאני תוהה אם היא מדמיינת אותי מלטפת לה את הראש כשהיא מרגישה לא טוב, אם היא יוצרת בראשה שיחות עם ירדן ושחף, מדברת עם אבא שלה, קוראת לו "אבוש", שומרת על דריה מרחוק ואולי מתווכחת עם אדם בדמיונות.

תשעה חודשים שאני חולמת אותה בעיקר כשאני ערה, מדברת אליה וקוראת לה כדי שתשים לב, שתשמע שאנחנו אחריה, שאנחנו כבר מגיעים אליה.

תשעה חודשים שאני חסרה את החיבוק שלה, החיוך שלה, הצחוק המתגלגל והאור שהיא מכניסה הביתה. תשעה חודשים שאני אומרת לעצמי "עוד קצת, עוד קצת", או כמו שחברה אהובה אומרת: כל יום מקרב אותנו לחזרה של רומי.

הרקמה האנושית שלנו

תשעה חודשים שאנחנו קמים בכל בוקר, לוקחים נשימה עמוקה ויוצאים לעשייה, לרגע לא עוצרים, אוספים כוחות כמשפחה וממשיכים הלאה.

תשעה חודשים שבכל בוקר אני מברכת על העובדה שאני לא לבד. שעם כל כמה שזה נוראי ואכזרי - אנחנו משפחה גדולה של חטופים וחטופות, ומשפחה עוד יותר גדולה של העם הנפלא הזה.

תשעה חודשים שאני לומדת מהי אחריות אזרחית ומיישמת אותה.

תשעה חודשים שאני מתרגלת חוסן אישי, מתרגלת את המשפט "לֹא יִתְפַּחֵד אָדָם" (לא יפחיד אדם את עצמו) ונשענת על האיש שלי כשאני צריכה תחושת יציבות.

תשעה חודשים שאני מרגישה יותר ויותר את העוצמה שלנו - יהודים, עם ישראל ומי שקשר את גורלו בגורלנו; את הרקמה האנושית שלנו, שהיא האחד הזה שכולנו רוצים להשיג, שהוא כולל הכל - את כל הגוונים של הדעות, המחשבות והעשייה. האחד הזה, כשנאפשר לו להיות - הם יגיעו.