הלילה לא הצלחתי לישון, הדאגה לעתיד מדינת ישראל טרדה את מנוחתי. בימים האחרונים מחלחלת בי ההבנה שישראל נמצאת בנקודה קריטית לא פחות להמשך קיומה, עד כדי כך.
אנחנו אנשים אופטימיים מטבענו, משום שכישראלים יש ביכולתנו לצאת מכל משבר ולאלתר פתרונות יצירתיים במצבי חירום. אנחנו אנשים מאמינים, כי אנחנו יהודים שעברו את פרעה, יצאו ממצרים, שרדו את האינקוויזיציה ואפילו את שואת היטלר האיומה - והנה אנחנו כאן. ובכל זאת, לצד האופטימיות והאמונה, כאנשים ריאליים ופרקטיים, עלינו להביט נכוחה אל אתגרי השעה ולא לעצום עיניים ולטמון את הראש בחול כיען, ראשית הדרך לכל פתרון היא הכרת הבעיה.
יותר משמונה חודשים מפונים עשרות אלפי תושבי הצפון מבתיהם, חלק ניכר מהם במלונות ואחרים השתקעו ביישובים חדשים והתחברו לקהילה ולבתים, שמהם אולי לא ירצו לשוב חזרה לקריית שמונה או למטולה.
ביהודה ושומרון יותר ממאה אלף כלי נשק מוחזקים בידי האוכלוסייה הערבית בשכם, בג'נין ובטול כרם. ההסתה הפורמלית של הרשות הפלשתינית היא תעמולה יומיומית לרצח יהודים, רק 10 דקות נסיעה מכפר סבא.
לעקור את הסכנה מהשורש
איראן שועטת לגרעין ולא נראה שיש מי שעוצר בעדה, לא ארה"ב ובוודאי שלא שאר מדינות המערב. את הקהל הצעיר בארה"ב איבדנו במשך שני עשורים של הפקרת הזירה לידי ארגונים פרו־פלשתיניים, שבהקבלה גאונית הצליחו לייצר הזדהות של הסטודנטים בקמפוסים עם דמות החלש, שמשתקפת לכאורה ממצוקות העזתי בחאן יונס, שרק לפני שמונה חודשים צהל ושמח כשבני משפחתו אנסו ורצחו חפים מפשע בקיבוצי עוטף עזה.
ייאוש הוא לא תוכנית עבודה, ולכן שלושה דברים חייבים להוות יעד עליון למדינת ישראל כדי לצאת מהסבך: אסטרטגיה, לכידות חברתית וגיוס רחב לצה"ל. הדרג המדיני של ישראל חייב להגדיר לאן הולכים, אסטרטגיה זה לא חילוץ הרואי ומרגש ככל שיהיה של ארבעה חטופים מלב נוסייראת. במשך 20 שנים אפשרה מדינת ישראל לארגוני הפרוקסי של חמינאי לצמוח בעזה, בלבנון וביו"ש, עוד מעצר ועוד פעולת גבורה לא יגדעו את ראש הנחש ולא יעקרו את הסכנה מהשורש. נדרשת תוכנית מלאה וארוכת טווח.
הגורם השני הוא הלכידות החברתית. כשהולכים למצב לחימה משמעותי ולא קצר, אי אפשר במקביל לנהל סכסוך פנימי חברתי עמוק, מותר לנו ואף חובתנו היא לשים בצד שורה ארוכה של סוגיות מהותיות, חשובות ובוערות שיחכו בסבלנות שנתיים, שלוש ואולי גם חמש, כדי שנוכל יחד להסיר את האיום הקיומי מעלינו.
הדבר השלישי הוא כוח האדם לצה"ל. הגדוד שלי ואני צפויים במהלך הקיץ להתגייס שוב לכמעט חודשיים לטובת שירות מילואים בצפון, וזאת לאחר חמישה חודשי לחימה בעזה. זה מצב קיצוני ואנחנו חייבים להזרים דם חדש למערכת הביטחון.
פיקוח נפש דוחה גם לימוד תורה
את השורות האחרונות אני מקדיש לכם, אחיי החרדים. אני מבין את החשש שלכם לצאת מבועת בית המדרש - אני וחבריי עשינו זאת, אין לנו ברירה ואין לכם ברירה, זוהי אזעקת אמת.
פיקוח נפש, כך למדנו בתורה, דוחה הכל - דוחה שבת, דוחה יום כיפור ודוחה גם לימוד תורה. אל תאמינו לאמירות דמגוגיות של "הצבא לא צריך אתכם" - הוא צריך, אנחנו צריכים. בלי זה, לא תהיה מדינה ולא יהיה לימוד תורה.
עם תוכנית אסטרטגית ברורה, עם שיח חברתי מחבר ולא מפלג, וביחד עם כולם, נוכל לנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)