ושוב האגרוף הזה בבטן, שמגיע בלי אזהרה: איך יכול לב שבור להתנפץ לעוד ועוד רסיסים

ושוב, שבת. שבת ארורה. אחד ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד ועוד. שמונה חללים מחיל הנדסה. ילדים, לוחמים, משפחות, חברים, מכרים, שכנים. אלפי מעגלים מנופצים לרסיסים. שמונה.

"עוד שבת של כדורגל", יכולים לומר בעולמות מקבילים, אבל אצלנו הכדור מזמן יצא מהמגרש. זוכרים את השבת שעברה? שמונה ימים עברו מאז.

אחח, איזו שבת זו היתה. שבת נפלאה של חילוץ ארבעה חטופים. של לוחמינו הגיבורים שמרימים את ראשם בגאווה, של מחיאות כפיים בים, של סמלים כמו נועה ששותה את המשקה של טעם החיים, של אלמוג מניף יד עם קעקוע "בחיים".

חשבנו שניצחנו אותה, את רכבת ההרים שעליה אנחנו חיים כבר שמונה חודשים לפחות. כמה גבוה היא עלתה, רק לפני שמונה ימים. וידענו, ידענו שהירידה תגיע. רצינו להתעלם ממנה, ליהנות עוד רגע מהעובדה שחילצנו חטופים בחיים, אבל גם הרכבת שלנו כבר מזמן לא על הפסים.

כבר באותה שבת הלב נקרע על מותו של פקד ארנון זמורה ז"ל, שנתן את חייו במבצע החילוץ. ימים ספורים לאחר מכן היתה זו קבוצה של עוד לוחמים. והשבת הזו - שמונה במכה.

אי אפשר לחשב כאן יחסי כוחות. כל אחד הוא עולם. והעולם שלנו, המשוגע, ממשיך לדהור על רכבת הרים. רק שמרוב הדי פיצוצים ושריפות כבר כמעט התרגלנו לקול הגלגלים השועטים. ואסור לנו להתרגל, או להפסיק לקוות.

אף אחד לא רוצה עוד לבכות

באמצע השבת, כששאלו אותי בשיחת חולין האם משהו דרמטי קרה היום, עניתי שלא, בינתיים. ורגע אחרי כבר ידעתי. זה שוב קרה. האסון. המלחמה. האגרוף הזה בבטן, שמגיע בלי אזהרה. והלב המרוסק, שעם כל ידיעה מתנפץ לרסיסים. ועם ששואל שוב ושוב איך זה יכול להיות שלב שבור מתנפץ לעוד ועוד רסיסים.

כי הכל פה מתנהל "בינתיים". בינתיים נילחם, בינתיים נחלץ, בינתיים נשקוט, בינתיים נתפלל. ואי אפשר להתעלם מן העובדה שבזמן שכולנו עוד לא מספיקים לנגב את הדמעות נופל דבר־מה נוסף בישראל.

מקבלי ההחלטות מחליטים שקבוצה שלמה באוכלוסייה תזכה שוב בפטור משירות צבאי. וכמעט במקביל, היום אמורה להתקבל החלטה אם להאריך את זמן השירות של הקבוצה השנייה, זו שמעולם לא שאלו אותה אם תחפוץ להילחם, אם תסכים למות בעד ארצנו. היא פשוט שם, עושה את מה שצריך ונכנסת עם הכתף מתחת לאלונקה.

אין לי ספק: שני צידי האוכלוסייה רוצים את טובת המדינה. שניהם מתנדבים. שניהם בוכים על חיילינו שמתים, על ילדים שנחטפים, על השבתות הגרועות האלה שכולנו חווים. ודי, אף אחד מאיתנו לא רוצה לבכות.

אנחנו רוצים את הארץ היפה שלנו בחזרה, בבקשה. את הטיולים לנחלי הצפון, את הריבים על חניה, את ה"חכה אחי, אעזור לך לסחוב" כאשר חבר עובר דירה.

בלי "הותר לפרסום" שהשתדלתי לא לכתוב, אלא אם הוא מכריז על שחרור של כל חטופינו בחזרה. ואנחנו יודעים שהסיכוי נמוך, אבל יש לנו תקווה, בת אלפיים, שנהיה עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים.