רגע של התרוממות רוח שלא מגמדת את הכאב: "הותר לפרסום" הכי משמח שאפשר

ארבעה חטופים ששוחררו בחיים. הרי זה "הותר לפרסום" משמח, הכי שיש. לא מגמד את כל מה שבא אחריו, לא משכיח לרגע את השאר, אבל רגע של התרוממות רוח כזו שלא הרגשנו כבר תקופה ארוכה.

לא תאמיני, נועה, בנות עם השם שלך שמו את התמונה שלך בפרופיל. כולן היו נועה ארגמני. לא רק בנות כאן, בכל העולם כיכבת בעיתונים.

אלמוג, אנדריי, שלומי, כולם נלחמו בשבילכם. אנשים שלא הכרתם ושהתאהבו בכם ברגע.

מעניין עכשיו מה חושבים ברחבי העולם, כשלאט־לאט הסמלים של המלחמה משוחררים. האם הם יותר מבינים, או יותר כועסים?

נועה, שלומי, אנדריי, אלמוג - ברוכים הבאים הביתה. זה לא בדיוק הבית שעזבתם. עברנו דבר או שניים מאז הזוועה שחוויתם. נשברנו למיליוני חתיכות יחד איתכם. אבל כשאתם סוף־סוף כאן, אנחנו, ובתקווה גם אתם, קצת יותר מחוזקים.

ועדיין, אי אפשר שלא לחשוב - ואם הם היו הארבעה הנותרים?

איזו שמחה טהורה זו היתה. מבצע קשוח, מודיעין מדויק, קרבות עזים - וקשים, אין ספק - אבל זה היה הסוף. היינו אומרים שזהו, שוחררו! ומרשים לעצמנו לצחוק. ולרקוד. ולעסוק בשיקום, ובשחרור החיילים, ולהאכיל את היונה הלבנה ההיא בעלה של זית, ולהרים על נס את חיילינו הגיבורים.

אבל אצלנו, ברכבת הרים משוגעת, רגע אנחנו למעלה ורגע אחרי כן מתרסקים. ארבעה שוחררו. בחיים. הרי גם זה לא מובן מאליו היום. אבל יש עוד 120 חטופים. חלקם, לעולם לא נפסיק להאמין, עדיין בחיים. אל כולם אנחנו מתגעגעים.

לא מן הנמנע שעכשיו ארבעת החטופים ששבו יצטרפו למאבק. עוד קולות חשובים מאוד שצועקים לשחרר את מי שעדיין שם. הם הרי יודעים הכי טוב, הם היו שם.

במטה החטופים הגדירו את התאריך של אתמול 247 באוקטובר. והספירה רק תמשיך, והיא לא תיגמר עד שעוד 120 חוזרים. כולם.