זו לא שנת לימודים רגילה - צריך לתת מקום גם לכאב
נסעתי לאחת מהאוניברסיטאות הגדולות והמוערכות בארץ, כדי להשתתף בפעילות הסברה של צעירי משפחות החטופים • ראיתי הרבה מאוד סטודנטים כואבים ומבולבלים, חלקם בין סבבי מילואים, אחדים איבדו חברים, אחרים מחכים לשובם של החטופים • באותה שעה תמימה שבה הוזמנו, התנהלה באין מפריע הופעה גרנדיוזית ורועשת בלב המדשאה, בלי מילה על החטופים שגוססים בעזה
Your browser doesn’t support HTML5 audio
צעירי ישראל היקרים, בני הדור שלי - חטפנו את הכאפה הכי מצלצלת. בני גילי נהרגו ונהרגים בעזה על הגנת המולדת, רבים נרצחו ונחטפו בפסטיבל של שלום ואהבה וכולנו מנסים ללקק את הפצעים בעודם הולכים ומעמיקים. אחי הקטן אביתר וחברים שלו הלכו לרקוד בפסטיבל, ועדיין לא שבו.
שמעו קטע: אתמול שינסתי מותניים ונסעתי לאחת מהאוניברסיטאות הגדולות והמוערכות בארץ, כדי להשתתף בפעילות הסברה של צעירי משפחות החטופים. יודעים מה ראיתי? ראיתי הרבה מאוד סטודנטים כואבים ומבולבלים, חלקם בין סבבי מילואים, אחדים איבדו חברים, אחרים מחכים לשובם של החטופים. הקמנו עמדה בקצה המדשאה, והצענו לעוברים ושבים לשוחח איתנו.
בו בזמן, באותה שעה תמימה שבה הוזמנו, התנהלה באין מפריע הופעה גרנדיוזית ורועשת בלב המדשאה, בלי מילה על החטופים שגוססים בעזה, מולם ריקודים וחלוקת בירות בניהול ובהפקת אגודת הסטודנטים. ניתוק? אטימות? המילים היחידות שאני מוצא לא יכולות לתאר את תחושת הניכור והכאב שהרגשתי. איך ייתכן שלאורך כל אותה שעה לא נאמרה מילה על החטופים? איך ייתכן שלא החלשתם את המוזיקה למרות בקשתנו?
אני קורא לאקדמיות השונות בארץ - מה שאתם עושים במסגרות שלכם הוא חשוב, אבל לא מספיק. תעשו בדק בית. תזמנו את כל הקודקודים לסיעור מוחות. ישיבת מעקב כל שבוע. תשאלו את כל הנוגעים בדבר, מה אנחנו יכולים לעשות כדי שכל הסטודנטים יוכלו ללמוד אבל גם לזכור ולתת מקום גם לכאב. אנחנו לא בשנת לימודים שגרתית - ולכן נדרשים מעשים לא שגרתיים.
בעוד עשור-שניים אנחנו, בני ה־20, ננהיג את המדינה הזאת. אנחנו מוכרחים לתקן את עוולות העבר. לא כי אנחנו אשמים, אלא כי אנחנו הכי מבינים. הכי כואבים. כי אנחנו חייבים לנופלים. כי אנחנו חייבים להבטיח לחטופים עולם טוב יותר. חייבים את זה לאביתר. עוד לא אבדה תקוותנו.
עילי דוד הוא אחיו של החטוף אביתר דוד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו