מאז היום הנורא של 7 באוקטובר, כבר שבעה חודשים, משפחות חטופים מבקרות בכנסת. כולם נורא אמפתיים כלפינו, אבל מוסיפים ואומרים: "אבל אין לנו מה לעשות". איך זה שלכל כיוון שאנחנו פונים, ראש ממשלה, קבינט, נשיא - זו תמיד אותה תשובה? מתי יימצא מנהל לאירוע הזה?
זה לא נתפס בעיניי שעבר כל כך הרבה זמן מאז, 228 ימים ארוכים וקשים, ואין שום קצה של כיוון להחזרת החטופים. איפה מדינת ישראל החזקה שתיזום, שתחשוב על רעיונות מקוריים?
יממה אחרי הטבח, ב־8 באוקטובר, חשתי שהמדינה בגדה בי. לצערי גם היום ההרגשה הנוראית הזאת אינה פוסקת והכעס והתסכול הם על הזמן הארוך שעבר. אני מרגישה שההמלחמה לא מנוהלת, אין אסטרטגיה והממשלה מתנהלת כאילו יש זמן. בזמן שהחטופים נמקים ומתים בעזה, ראש הממשלה הרשה לעצמו לדחות דיונים והחלטות.
ברור לכולם שיחיא סינוואר הוא צורר אכזר, שרצה הגורל ואנחנו כמדינה נאלצים להתמודד איתו. אבל במבחן התוצאה הממשלה והקבינט כשלו. אנחנו לא עוצרים לרגע וממשיכים ונאבקים להחזרת יקירינו הביתה, אבל ברור לי שאם הייתי יודעת שהם עושים את כל העולה בידם כדי להשיבם, ולא מערבבים אינטרסים פוליטיים וכל מיני שיקולים זרים - הייתי מחכה בבית.
אבל זה לא כך, ולצערי ככל שהזמן עובד המצב הלא נורמלי הזה "מתנרמל". אנחנו חשים שעם ישראל המוכה והעייף ממלחמות חיצוניות ופנימיות מנסה לחזור לשגרת חייו. הזמן היקר שעובר עובד גם לטובת סינוואר וגם לטובת קברניטי המלחמה, שבונים על כך שהנושא יישכח, שהחטופים ימותו בשבי ושאנחנו נתעייף.
ציפיתי שחברי הקואליציה יבינו את גודל השעה, ויפנימו שהחזרת החטופים לא עניין פוליטי. במקום זה נתניהו הפך את זה לפוליטי. הוא עשה הכל כדי שאנחנו, שנאבקים להחזירם, נהפוך בעיני חלק מהציבור למפריעים, לאנרכיסטים ולעוכרי ישראל לא־לגיטימיים. מסיתים נגדנו מדי יום, ואיש לא מגנה את ההתנהגות האלימה כלפינו.
אתמול הגענו לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לדיון בעניין האכיפה הבררנית של המשטרה. אמרו שלימור סון הר מלך יצאה בדמעות בגללי. אני רוצה להסביר: אמרתי איזשהו משפט שהיא לא הבינה את ההקשר שלו, משהו על כך שלא חינכתי נאצים בבית. זה היה בהקשר מאוד מסוים, אבל היא פשוט קמה ויצאה.
זו סצנה שהיא עושה בדרך כלל, כנראה. יש לה קטע עם דמעות תנין. היא לא הבינה את ההקשר, אבל היא וטלי גוטליב עשו מזה סצנה כאילו אמרתי את זה להן. זה ממש לא היה הכיוון.
רבים שואלים אותי איך מחזיקים במציאות הזאת. זה או להילחם או לחדול. חשוב לזכור שיש עוד נערות ונערים צעירים, חבר'ה בני 20 ו־30, שאני גידלתי כשהייתי בקיבוץ, שיש סיכוי שהם עדיין חיים ועדיין שם. ולכן, אני חושבת עליהם בכל פעם שאני מתעוררת בבהלה.
אני מאוד מקווה שיש סיכוי גם לחמי בן ה־80, הסבא של הילדים שלי, שיקרה פה איזה נס ושהוא יחזור אלינו בחיים יחד עם כולם.
הכותבת היא כלתו של החטוף יורם מצגר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו