חייבים לסגור מעגל: לא רק בשביל המתים, אלא בשביל כולנו

למה החיילים שלנו מסתכנים בשביל להביא גופות של חטופים? • כי אנחנו מקדשים את החיים והאויבים שלנו את המוות • החסד האחרון הזה הוא המחויבות שלנו כלפי החיים הקדושים שנותרו מאחור

בית עלמין צבאי. צילום: אורן בן חקון

ההבדל בינינו לבין האויבים שלנו, הוא שאנחנו מקדשים את החיים והם את המוות. כלומר, החיים קדושים, המוות איננו קדוש. אז לכאורה, אם ברור מעל לכל ספק שהאדם מת, מדוע עלינו להתאמץ ולהסתכן כל כך כדי לכבד את הגוף שלו גם לאחר שכבר אין בו נשמה? המבצעים בהם החיילים שלנו מסתכנים בשביל להביא גופות של חטופים, גם כשברור מעל לכל ספק שמדובר בגופות, כמו במבצע שבו נתפסו גופותיהם של שני לוק, איציק גלרנטר, עמית בוסקילה ורון בנימין הי"ד, הוא לכאורה טירוף מוחלט ויותר מזה: סותר את העיקרון המנחה, המוביל, המהותי מכל: קדושת החיים.

שני לוק ז"ל, אשר גופתה חולצה על ידי צה"ל, צילום: ללא קרדיט

רש"י מסביר את הפסוק "כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם", כך: "החיים הוא מקבץ, שהן בשבי. שהמתים אינן בשבי". אז למה, בעצם, אנחנו עושים את זה? ולא סתם כמשהו על הדרך, אלא כמחויבות עמוקה של החברה, מתוך אתוס חד־משמעי, מאז בן־גוריון שנשבע שלא ננוח ולא נשקוט עד שנביא את אחרון חללינו לקבורה, ועד נתניהו ביום שישי שנשבע לעשות בדיוק את אותו דבר?

עמית בוסקילה, צילום: ללא קרדיט

אני משערת (או לפחות רוצה מאוד להאמין), שאם היה מדובר במבצע מסוכן מאוד שבו היתה הסתברות גבוהה לאובדן חיי חיילים, הוא היה מבוטל. אני לא בטוחה שאפילו הורי החטופים המנוחים היו מעודדים מבצע כזה. היינו מחכים עד שהסכנה תפחת כדי להשיב את הגופות האלה ו-38 חללים נוספים המוחזקים בידי חמאס. כשהם מתים - כבר אין שום לחץ.

איציק גלרנטר, צילום: ללא

יש נ.צ לדמעות

אבל לקדושת החיים הזו יש משמעויות נוספות, מעגלים נוספים. אנחנו, כמדינה וכחברה, מחויבים לעשות זאת בשביל החיים שנשארו מאחור, בשביל בני המשפחה של החלל, ולא רק בשבילם, אלא בשביל כולנו. אנחנו לא שקטים כשהילדים שלנו לא בבית, חיים או מתים. הביטו במשפחותיהם של ארבעת החטופים שגופותיהם הושבו: כשמדינת ישראל מביאה את יקיריהם לקבר ישראל היא נותנת לאוהביהם שבורי הלב מקום מוחשי להתאבל בו, מקום של סגירה, כתובת לכאב הנורא הזה. אולי זה ייתן להם קצת נחמה. כשאין קבר, כשאין נ.צ. לדמעות, כשהשכול תלוש מהמציאות, האובדן כפול.

רון בנימין, צילום: ללא

אבל מעבר לכך, יש כאן עוד דבר כבד ומשמעותי: אם הבנים והבנות האלה לא יובאו לקבר ישראל, תמיד יישאר צל של ספק, שאולי-אולי-אולי - הם עדיין בחיים איפשהו. הידיעה, כמו שאמר אביה של שני לוק הי"ד, מביאה איתה הקלה. התרת ספקות. גם בזה יש חסד. אז עכשיו, אחרי חיים שלמים בהם ההורים האלה דאגו ושמרו על הילדים שלהם, נותר להם חסד אחרון לעשות איתם: להשכיב אותם לישון בפעם האחרונה, לתת להם נשיקה במצח, ולשלוח אותם הלאה, למה שיש או אין מעבר לעולם הזה. והסגירה הזו היא המחויבות שלנו כלפיהם - כלפי החיים הקדושים שנותרו מאחור.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר