סליחה עולם, הלוואי שלא היינו צריכים להילחם, אבל יש לנו אהובים להחזיר הביתה

סליחה חיילי צה"ל. סליחה שהייתם מוכרחים. סליחה בשם כל מי שמכפיש, שכועס, שעומד בבית הדין של מדינות זרות ואומר שזה סתם, ודי, וכבר אין ברצועה מקום לחיילים. שקורא לכם לעצור את הלחימה ומחרים, כאילו שיש לנו בחירה אם להילחם.

סליחה בשם מי שמקריס את המו"מ לשחרור החטופים שלנו. שלא צלח עדיין להחזיר את כולם בשיח בין מנהיגים. שלא ישב וישב וישב וישב עד שבסוף הגיע להסכמים. סליחה שאתם הייתם מוכרחים.

איזה גיבורים אתם, באמת. הרי כבר הייתם שם בג'באליה. כבר בנובמבר, בגשמים, התבוססתם בבוץ ובאבנים. איבדתם חברים, מכרים, ניקיתם את השטח מהמחבלים. רק שלשום הלחץ הזה גם גבה מכם כמה חברים. בטעות, בשוגג, בירי דו צדדי שיכול להיגרם רק מלחץ. לחץ לחימה שבו אין לכם תפקיד אחר מאשר להיות גיבורים.

כמה שבכינו איתכם, כמה. כמה שדאגנו לכם, ואנחנו עדיין דואגים. עם כל הודעה על "קרבות עזים" את מבינה שמשהו עומד לקרות, מקווה שיהיו שם הצלחות. מתפללת שלא יהיו שם אבידות. אבל לפעמים את פשוט יודעת שמשהו עומד לקרות.

סליחה. סליחה עמית. סליחה איציק. סליחה שני. סליחה שלקח לנו כל כך הרבה זמן. מה קרה לכם שם, ברגעים האחרונים? מה עבר עליכם שם, במקום הכי חשוך על האדמה, ולפעמים מתחתיה?

ראנו אותך, שני, מוטלת על כתפי האויב. השמועות אומרות שאפילו אחת התנועות בריקוד של עדן שלנו, על הבמה הכי גדולה בתחרות השירה של אירופה, הגיעה כמחווה של אהבה עבורך. סיפרו לנו איציק, שנהרגת שם, אבל רצינו להאמין שזה שקר. חיכינו לך, עמית, אפילו החברות שלך באו לחפש אותך.

אתם חלק מאנשים יפים ומוכשרים שלמדנו להכיר מאוחר מדי. חלק מהאנשים הטובים שיצאו לחגוג את החיים. בריקוד, בספורט, פשוט לחיות.

לפעמים אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה אם היינו יודעים את הכל כבר ב-7 באוקטובר. אם היינו יודעים מראש מה גורל האנשים שלנו. אהובים של כולנו שנחטפו מהמיטות, מהבסיס, מהבתים, ממסיבות, למען השם, ממסיבה שבה חגגו את החיים. מה היה קורה אם הם היו מצטרפים לאלפים ששמם כבר הותר לפרסום בימים הראשונים. שלא היינו ככה מיטלטלים בין תקווה ליאוש, בצעקות, באמונה שהנה, זה עומד לקרות, אנחנו הולכים לחוות שוב את ההתרגשות האדירה הזו של מפגשי המשפחות.

סליחה, עולם. הלוואי שלא היינו צריכים להילחם. אבל יש לנו ילדים לאסוף, הורים להחזיר הביתה, אנשים אהובים שלנו שהאויב חטף לנו מתחת לאף ולא מסכים להחזיר. אז הילדים שלנו, לובשי המדים,  צריכים להיות גיבורים ולהחזיר. את כולם.