"זה כאילו נולדה לי משפחה חדשה": חיים את השכול ביחד

אבות שכולים

"דבר לא עובר, הכאב רק גדל וגדל"

סמל־ראשון הלל סולומון ז"ל מדימונה לא סיפר להוריו שהיחידה שלו נכנסת לעזה. הוא סיפר להם שהם באימון. הלל נפל בתקרית הנמ"ר הקשה בסוף אוקטובר, שבה נהרגו 11 לוחמי גדוד צבר של גבעתי מטיל נ"ט שנורה לעברם.

היה זה בשבוע הראשון לתמרון הקרקעי בעזה. לפני התקרית ניהלה היחידה במשך ארבעה ימים קרבות קשים במחנה שאטי והצליחה לחסל מאות מחבלים.

רס"ר (מיל') ברק רפאל דגורקר ז"ל מגן יבנה התגייס למילואים בחיל ההנדסה מייד עם תחילת מבצע צוק איתן לפני כעשור. הוא נפגע ונהרג מטיל שנורה לעבר הכוחות בעת שהמתינו בשטח כינוס במועצה האזורית שדות נגב. היה זה תשעה ימים לאחר שהחל התמרון הקרקעי. הנסיבות הדומות של נפילת שני הבנים, שלנצח יישארו בני 20 ו־27, הביאו לחיבור אמיץ בין שני האבות, מרדכי סולומון ומשה דגורקר.

אנחנו נפגשים בדימונה, שם הלל גדל והתחנך. הוא נולד למרדכי ולרונית, בן ראשון אחרי שלוש בנות. אחריו נולדה לבני הזוג בת רביעית. בסלון, מעל הספה, תלויה תמונה גדולה של הלל, שאותה צייר הצייר יצחק ניר. מרדכי מספר שניר פנה אליהם וביקש לקבל תמונות של הלל ולשמוע עליו סיפורים, כדי שיוכל לשקף ככל האפשר את דמותו האמיתית. בתמונה מניח הלל את ידו על ליבו בתנועה שמסמלת את אהבתו ואת מסירותו העזה למשפחתו ולמדינה שלו. כשמרדכי מספר על בנו יחידו, מבטו לא מפסיק לנדוד אל התמונה. "הלל היה ילד שמכבד את ההורים ואת האחיות שלו. הוא לא אמר 'לא' על שום דבר שביקשנו. הוא היה ילד של נתינה ועזרה לזולת ואת הכל הוא עשה בסתר. עד עכשיו אנשים באים ומספרים לנו עליו עוד ועוד סיפורים. הוא היה ילד של חיבורים. בכל מקום שהוא היה בו הוא חיבר בין אנשים, השכין שלום. אני חושב שלא רק אנחנו הפסדנו אותו כשהוא נפל - העולם הפסיד".

להלל, חניך מצטיין בבית ספר "עתיד קמ"ג", נכון עתיד מזהיר והוא היה אמור להתחיל לעבוד בקריה למחקר גרעיני לאחר שחרורו משירות סדיר באפריל 2024. למרות היותו בן יחיד, הוא התעקש להתגייס לקרבי וליחידה מובחרת. מרדכי, ששירת במג"ב במשך עשרות שנים, מספר כי לא רצה לחתום לו, אך בנו לא הותיר לו ברירה. "הוא אמר לי: אבא, לך מותר ולי אסור? אם כבר למות, אז למען המדינה שלנו".

כשמשה שומע את הדברים שמרדכי מספר על הלל הוא אינו יכול שלא להצטמרר, שכן השניים, כך מתברר, היו דומים מאוד. "זה מחזיר אותי אחורה כשאני שומע את זה, וזה גם מפליא אותי, כי יש דברים משיקים בין שניהם. הם אהבו לתת, אהבו את המדינה, היו מוכנים להקריב את החיים שלהם בשבילה. ברק היה אדם אופטימי, חייכן, איש של עשייה וחסד, שכל הזמן קירב בין הבריות ועזר לזולת, גם לכאלה שלא הכיר", מספר משה על בנו. מגיל צעיר התנדב ברק ועבד עם נוער בסיכון, ואף היה שותף ביחד עם איתן כבל לגיבוש הצעת חוק, שלא יצאה בסוף לפועל, בנושא אחריות תאגידית חברתית כלפי אנשים עם מוגבלויות. בסדיר שירת בהנדסה קרבית ולאחר שחרורו התייצב למילואים בכל פעם שנקרא. כך היה גם ביוני 2014. באותה עת עבד ברק כמתמחה במשרד עורכי דין ברחובות והיה אמור לעשות את מבחני לשכת עורכי הדין במאי 2015. ספרי הלימוד שהזמין הגיעו לבית לאחר מותו, ועד היום הם נותרו סגורים.

הקשר בין המשפחות נוצר כשאירית אורן־גונדרס, יו"ר ומייסדת עמותת "אור למשפחות" המפעילה מיזם לחיזוק משפחות שכולות, שבמסגרתו מחברת העמותה בין משפחות שכולות ותיקות לבין משפחות שכולות מהמלחמה הנוכחית, התקשרה לאורה, אשתו של משה, וסיפרה לה על משפחת סולומון. "היא אמרה לנו שהיא חושבת שנתחבר אליהם. יצרנו קשר. זה כאילו נולדה לי משפחה חדשה", אומר משה. "יש לי אחים, אבל זה מעבר לאחים, יש פה משהו אחר. אנחנו מבינים אחד את השני גם בלי לדבר. אמרו לי לתמוך בהם, להחזיק אותם. לפעמים הם תומכים ומחזקים אותי. הייתי באבל שלי, בכאב שלי. כשבאתי לעזור מצאתי אדם, משפחה, שותפה לגורל שלי. אנחנו עוזרים זה לזה ולא מתביישים לבכות. זה בסדר להגיד לו שגם אחרי עשר שנים זה עדיין כואב. אמרו לו שזה יעבור, ואני אומר לו: שום דבר לא עובר, הכאב רק גדל וגדל. אבל אני שני בני אדם - יש את משה שנמצא עם הכאב, ויש את משה שמספר על ברק, שעושה דברים לזכרו, שצוחק עם הנכדים".

כן, בתוך האבל והכאב מותר גם לצחוק, והכאב מלווה גם בשמחה - כך אומר משה למרדכי. "אני לא מסוגל עדיין לראות זאת", עונה מרדכי. "לא יכול לראות אנשים שמחייכים וצוחקים לידי. הייתי בן אדם חזק, עכשיו אני חצי בן אדם. אנשים אומרים שמיום ליום יהיה לי יותר קל, אבל אני מרגיש שזה יותר קשה. וכשיום הזיכרון ויום העצמאות מתקרבים זה עוד יותר קשה". ומשה עונה: "אני אומר לו שהוא צריך להיות גם בשביל המשפחה שלו, לתת לילדים להרגיש שהם לא פחות חשובים מהילד שנעלם והם צריכים אותנו". מרדכי מהנהן ופורץ בבכי: "הכאב לא יעבור, אבל אני יודע שיש לי את אשתי ועוד ארבע בנות, ואני אומר לעצמי: אם אתה תיפול - הן ייפלו אחריך. הכאב שלי עמוק, אבל אני חייב להיות כאן בשבילן ולקחת את עצמי בידיים".

הגעגועים לבן שהיה כל כך קרוב אליו אינם מרפים. "בכל יום שישי היינו הולכים יחד לבית הכנסת, היינו יושבים ומדברים במשך שעות. הוא היה חבר קרוב שלי ועכשיו אין לי אותו". מתקפת 7 באוקטובר השפיעה על הלל עמוקות, הוא אומר. "הוא היה מרוכז בחטופים. היה נחוש להחזיר אותם". גם הוא וגם משה מספרים כי אחד הדברים שהיו הכי חשובים לבנים שלהם היה האחדות בעם. "אסור לנו לשכוח את מה שהבנים שלנו האמינו בו. כמה חשוב שכולנו נאהב זה את זה, ונהיה מאוחדים".

אימהות שכולות

"שבר של חלום שנלקח"

סמ"ר בניה נפתלי רובל ז"ל (20) ורס"ן בן ברונשטיין ז"ל (25) לא הכירו זה את זה. כמעט עשר שנים מפרידות בין נפילתם - בניה נפל בעזה במבצע צוק איתן במהלך פעילות לאיתור מנהרה התקפית לקיבוץ סופה, בן נפל בכפר עזה כשנלחם מול עשרות המחבלים ששטפו וטבחו בקיבוץ ב־7 באוקטובר. ולמרות זאת, רב הדומה ביניהם על השונה. אלה לא רק האותיות הזהות שמרכיבות את שמותיהם. שניהם אהבו מאוד את המדינה, עשו הכל כדי להתגייס ליחידות הכי טובות בצה"ל במטרה להגן על המדינה ואזרחיה. שניהם פעלו לפי הערכים שבהם האמינו, ולא סטו מהם לרגע, גם אם המשמעות היתה ללכת נגד הזרם. שניהם חתרו למגע, הראשונים בכל כוח, חדורי מטרה ואמיצים, שרק רצו לתת, גם במחיר חייהם. לשניהם היתה כריזמה שגרמה לאנשים ללכת אחריהם בלי להסס. המפקד של בניה, כיום מפקד יחידת דובדבן, היה גם מפקדו של בן. שניהם הותירו צוואה לא רשמית - במכשיר הסלולר של בניה מצאו הוריו לאחר מותו הודעה שכתב לחבריו במסגרת מבצע שובו אחים: "לא אכפת לי לאבד צלם אנוש כל עוד זה כדי להגן על המשפחה שלי, החברים שלי, ובכללי על העם שלי". המשפט שלאורו פעל בן ושאותו נהג לומר לפקודיו היה: "כדי שהעם יחיה חיים נורמליים, צריך קומץ שיחיה חיים לא נורמליים. אתם הקומץ הזה".

בבוקר שבת 7 באוקטובר רס"ן ברונשטיין, לוחם ומפקד נערץ ביחידת המסתערבים של דובדבן, שהוביל מבצעים נועזים בג'נין ובשכם, לא היסס כששמע על המתרחש בעוטף עזה, אסף את הצוות שלו וירד איתם לדרום. בדרך הם נתקלו במחבלים, חיסלו אותם והמשיכו לכפר עזה. בן הוביל את הצוות שלו בתוך הקיבוץ והם עברו מבית לבית, ניהלו קרבות קשים מול עשרות המחבלים אשר היו ביתרון עליהם במספרים ובנשק. בבית הרביעי בן, שהיה בראש הכוח, וחייל שלו, אמיר פישר ז"ל, נפגעו מירי מחבלים ונהרגו. באותו רגע של הירי, אמו של בן הרגישה שמשהו בתוכה נקרע. "בשבת בצהריים הרגשתי מכה חזקה בלב ושחלק מהנשמה שלי נלקחה. מייד ידעתי שהילד שלי לא חי", היא מספרת. את ההודעה על מותו קיבלו כעבור שלושה ימים. חודש לפני, היא חלמה על ההלוויה שלו. חלמה שהיא כותבת לו הספד בחג. גם לעדה היתה תחושה לא טובה באותה שבת שבה נפל בניה. היה זה בתחילת המבצע הקרקעי בעזה. כל אותה שבת המתינה מודאגת, עד שבצאת השבת דפקו להם בדלת וסיפרו שבניה נפגע מירי של מחבל שיצא מפיר של מנהרה.

הקשר בין מירי ועדה נוצר כשלושה שבועות לאחר נפילתו של בן. זהו קשר אמיץ שמבוסס על תמיכה, חיזוק והמון הומור שחור שרק אם שכולה יכולה להשתמש בו כלפי אם שכולה אחרת. בדיעבד מתברר כי הקשר ביניהן החל שבע שנים קודם לכן, זמן קצר לאחר שמשפחת ברונשטיין עברה מבת ים לחולון. מירי נהגה ללוות בכל בוקר את בתה, נועה, לבית הספר, שבו עדה היתה ועודנה חלק מהצוות החינוכי. "היה קשר של עיניים, חיוך, אמירת שלום. לא הכרתי אותה בשמה. היא היתה מסתכלת עלי בעיניים מעריצות ובפנים מכילות. יש אנשים שיודעים מה קרה, אבל בוחרים לא להיישיר מבט ולהגיד שלום, אבל מירי, שלא הכירה אותי, כן דאגה לומר את השלום הזה, להיעצר רגע ואפילו לחכות לי", מספרת עדה. ומירי מוסיפה: "ראיתי את עדה בטקסים של בית הספר, מספרת על בניה. תמיד שאלתי את עצמי איך היא יכולה לעמוד בזה, להמשיך לחיות. איזו אישה חזקה. הייתי מסתכלת עליה בהערצה. תמיד את אומרת לעצמך שאם יקרה משהו לאחד הילדים שלך, את לא תחיי". לפני שנתיים מירי פנתה לראשונה לעדה, סיפרה לה שהבן שלה מכיר את המורשת של בניה ומעריץ אותו. "אמרתי לה שאני מעריצה אותה על כך שלא נתנה שירחמו עליה, על כך שהיא תמיד זקופה. האישה הזו חיה. היא איבדה ילד בקרב הרואי בעזה והיא חיה. אלה היו ימים שלא חשבתי בכלל שיום אחד זה ידפוק אצלי בדלת".

כשהודיעו לה על בן, המחשבה הראשונה של מירי היתה שהיא חייבת את עדה לידה, אבל היא לא אמרה דבר. "לא חשבתי שהיא תוכל להכיל אותי". רק אחר כך אזרה אומץ וביקשה ממנהלת בית הספר שתחבר ביניהן. עדה לא היססה ומייד התקשרה. "בשיחת הטלפון הראשונה מירי אמרה לי: 'את לא מכירה אותי בשמי, אני הבחורה עם הקארה השחור'. באותו רגע הבנתי עם מי אני מדברת, ומאז נוצר בינינו חיבור מדהים". הכימיה ביניהן בולטת, כמו גם האהבה וההערכה הגדולה. "אני מנסה לחבק אותה, לחבוש את פצעיה, להכיר לה תודה על הקורבן", אומרת עדה ומוסיפה: "אני משקפת לה את המצב ומספרת ששכול משנה פנים, הוא מקבל גוונים וצבעים אחרים והוא כל הזמן בסוג של שינוי. זה קשה אבל אפשרי. אני מעודדת אותה שצריך זמן. מירי רוצה לחיות. היא מיישמת ולא הודפת".

את השתיים מלווה עמותת "אור למשפחות". מירי אמנם מחייכת המון, אך את הכאב ואת הדמעות היא לא מצליחה להסתיר. "למדתי מעדה שאפשר לחיות. שאלתי אותה איך אני אקום בבוקר, והיא אמרה לי: את תקומי ואת תחיי. יש הרבה נפילות. החיים הם לא אותו דבר. צריך להתרגל לחיים חדשים, עם שבר של חלום שנלקח ממך. לבן היתה אהבה ענקית עם עדי וכל החיים היו לפניו. אני מרגישה שנגעתי באושר ופתאום הכל נלקח ממני ואני צריכה לייצר מציאות אחרת. זה קשה". והיא מוסיפה: "הגעגוע מאוד חזק. אני, מירי, מתגעגעת לבן שלי, לא למ"פ המוכשר שהיה. היתה לי הזכות שהילד הזה יקרא לי אמא במשך 25 שנה". בכל יום היא חושבת עליו, על הצעיר יוצא הדופן שהיה משכמו ומעלה, בלתי מנוצח, מאלה שתמיד אומרים עליהם ששום דבר לא יכול לפגוע בהם.