"תחסכו את ההודעה המרה": חטופים ששבו מגיבים לרציחתו של אלעד קציר

קרעו בגד לאות אבל:משפחות חטופים קיימו הערב (שבת) הצהרה לתקשורת בכיכר החטופים לאור ההודעה על רציחתו של אלעד קציר, שגופתו הוחזרה לישראל. "133 חטופים נמצאים בשבי החמאס כבר חצי שנה. לצערנו, מספר החטופים ירד היום מהסיבות הלא נכונות. עם ישראל לא יוכל להתחיל את שיקומו עד אשר יחזרו כל החטופים הביתה - החיים לשיקום והנרצחים לקבורה".

בקיבוץ ניר עוז התקיימה עצרת לציון חצי שנה לשבעה באוקטובר, שם דיברו גם שורדי השבי יגיל יעקב ועדה שגיא.

‏‎אסתר בוכשטב, אמו של החטוף יגב בוכשטב, דיברה על חוסר הוודאות שבו חיות המשפחות מאז אותה שבת: "חצי שנה אנחנו בסיוט שהתחיל באותה שבת ארורה בשעה 06:29, סיוט מתמשך שמרגע לרגע רק נהיה רע יותר. אנחנו פה דואגים, כואבים, נלחמים, אבל החטופים בני משפחותינו נמצאים בגיהינום חמאס, בתנאים לא אנושיים. ‏‎מה עוד צריך כדי להבין שאי אפשר עוד לחכות עד להתמשכות המשא ומתן? הבשורה הקשה על אלעד הוכיחה שוב כי אין עוד יום אחד אפילו לחכות".

‏‎ניסן קלדרון, אחיו של החטוף עופר קלדרון: ״לפני 183 יום נחטף מביתו אחי, עופר יחד עם שניים מילדיו – סהר וארז. לפני 131 יום סהר וארז חזרו מהגיהינום ואנחנו מברכים ומוקירים את חזרתם, אבל לפניהם דרך ארוכה וקשה של שיקום. הם לא יוכלו להשתקם מבלי שאבא שלהם, עופר, יהיה פה. תחסכו משאר המשפחות את ההודעה המרה שקיבלה משפחת קציר ותעניקו לנו הודעה אחת משמחת לה אנחנו מייחלים כבר חצי שנה".

נועם פרי, בתו של החטוף חיים פרי: ״באמצע דצמבר קיבלנו אות חיים אחרון מאבא שלי ושמחנו כל כך לראות שהוא חי ומחזיק מעמד. הבשורות הנוראות על הירצחו של אלעד מטלטלות אותנו וצריכות לטלטל את כולנו, כי הן מראות לכולנו שוב, שהם נמצאים שם כל יום בסכנת מוות. אלעד שרד בגבורה יותר מ-100 ימים! את אלעד היה אפשר להביא בחיים הביתה! את אלעד היה צריך להביא בחיים הביתה. אדוני ראש הממשלה, חברי הקבינט שלחו את ראש המוסד וראש השב״כ לקהיר עם הנחייה אחת: לא חוזרים בלי עסקה!"

"התקווה הייתה זו שהצילה אותי - למי מהם עדיין יש?"

בעצרת של מפוני ניר עוז בקריית גת, לציון חצי שנה לשבעה באוקטובר דיברו עדינה משה ויגיל יעקב ששוחררו מהשבי בעסקת החטופים. "כשביקשו שאדבר היום אמרתי לא. מאז שהודיעו לנו שאבא שלי נרצח הרגשתי שאין לי יותר מה להגיד", אמר יגיל בעצרת. "אבל אחרי ששמעתי על אלעד, הבנתי שאני חייב לדבר. שמגיע לכולנו סוף אחר. די! זה יותר מדי זמן! אין יותר זמן!

"כשהייתי שם האמנתי, כל הזמן האמנתי שיבואו להציל אותי. וגם הם מאמינים" כך תיאר יגיל את התחושות בשבי. "התקווה הייתה זו שהצילה אותי, ואחרי חצי שנה - למי מהם עדיין יש תקווה? למי מאיתנו? אנחנו רוצים אותם בחיים. בכל יום שעובר מודיעים על עוד מישהו שלא יחזור חי ובכל יום אני פחות ופחות מאמין".

עדה שגיא תיארה את התקווה שמתנפצת. "אלעד קציר, שיחד חיינו 20 יום בדירת המסתור בשבי הג'יהאד האסלאמי, נרצח למרבה הזוועה בידי שוביו. עתה אני מבינה עוד יותר מה גודל הנס שקרה לי ולאלה שחזרו בשבע הפעימות הראשונות. ביום שיבתי ארצה חיפשתי את המדינה שלי. עד היום חצי שנה אחרי הסיוט של שבעה באוקטובר - אני לא מוצאת אותה. ביום ההוא רק חיפשתי את הצבא, והוא לא היה. אני הופקרתי, ניר עוז הופקרה, והמדינה הופקרה".

בדבריה ביקרה את ההנהגה. "איפה הממשלה? זו שהפקירה אותנו בשבת ההיא? ממשיכה להפקיר 134 חטופים בתופת של חמאס. לחטופים אין פגרה ואין חג חירות ובטח לא יום העצמאות. ועד שכולם יחזרו גם לנו אין. אני פה לזעוק את זעקתם של אלה שקולם לא יכול להישמע. חבריי מקיבוץ ניר עוז, תלמידיי מנופי הבשור, שכניי מיישובי העוטף, חוגגי מסיבות הטבע, והחיילות והחיילים".