מהמלחמה ועד להנהגה: השנה יותר מתמיד - יום האישה הוא זמן לחשבון נפש

יום הנשים הבינלאומי הוא הזדמנות טובה לחשבון נפש על מצב הנשים בישראל. בכל שנה נהוג לציין בעת הזו הישגים בשנה החולפת, לצד אתגרים וחסמים. נדמה שבשנה זו, בבואנו לבחון את מצב הנשים בישראל, ניצבות בראש ובראשונה החטופות הכלואות יותר מ-150 ימים בשבי האכזרי של חמאס, הנרצחות והפצועות מטבח 7 באוקטובר, וכל אותן אימהות, אחיות, בנות זוג, חברות וכלל נשים במעגלים השונים שעולמן נחרב במלחמה זו (מבלי, כמובן, להמעיט בחורבן שנגרם לגברים במלחמה).

באיחור, ואחרי שתיקה מקוממת של הגופים הבינלאומיים, פרסמה השבוע נציגת האו"ם לאלימות מינית דוח, שבו נקבע כי ממכלול העדויות והראיות שנאספו על ידי צוותה, עולה באופן ודאי כי למרבה הצער, נגד החטופות ננקטה אלימות מינית ויש להניח בסיכוי גבוה שהן עדיין חשופות לכך.

לא שהיינו צריכות את הדוח הזה כדי לקרוא עתה יותר מתמיד לממשלת ישראל לפעול באופן מיידי ונחוש להשיב את החטופות והחטופים ללא כל דיחוי, תוך הבנה כי יש להעניק לצוות המשא ומתן מנדט לשלם מחירים כואבים כדי להציל חיים.

היה ראוי להציב בהרכב צוות זה, הכולל כיום רק גברים, גם נשים, מתוקף המשימה המורכבת וכן לאור החובה החוקית לעשות כן (סעיף 6ג1 לחוק שיווי זכויות האישה).

היעדרן של נשים בצוות המשא ומתן משקף במידה רבה את תמונת ייצוגן של נשים בהנהגה. כיום מכהנת אישה אחת בקבינט (ושום אישה בקבינט המלחמה), יש מיעוט בולט של שרות (6 מתוך 38), בוודאי במשרדי ממשלה רלוונטיים להיערכות במצב המלחמה ומצב קיצוני של אפס מנכ"ליות המכהנות במשרדי ממשלה (לצד עזיבה של נשים בתפקידים בכירים כמו מנהלת החברות הממשלתיות ללא איוש של נשים במקומן).

במציאות זו, מעבר לפגיעה דרמטית בזכות לשוויון, הדאגה היא כי לכל אותן נשים הזקוקות כעת יותר מכל להגנה ולהבנת צורכיהן הייחודיים, לא יהיה מענה. כך, לדוגמה, העובדה המצערת שמתחילת שנת 2024 (חודשיים!) נרצחו למרבה הצער כבר שבע נשים (מהחברה הערבית והיהודית כאחד) לא מובילה כל שינוי בממשלה, אלא להפך. הוקפאו תקציבים מארגוני חברה אזרחית המגויסים לכך, ובהם פורום מיכל סלה, ועדיין עומדת בעינה הכוונה לקצץ באופן משמעותי בתקציב תוכניות החומש לחברה הערבית, שגם נועדו להפחית את האלימות.

ובכל זאת, לא ניתן להתעלם גם מהגבורה ומהמנהיגות שנשים הפגינו בחודשים האחרונים, בלחימה ובתפקידים אזרחיים. נשים רבות הצילו חיי אדם באופן מעורר השראה וגאווה. גם בבחירות לשלטון המקומי שהתקיימו בשבוע שעבר ניכר שאין ירידה במספר הנשים שנבחרו לכהן כראשי רשויות. נדמה כי כל ההישגים הללו עלולים להיוותר ריקים מתוכן כל עוד החטופות והחטופים לא ישובו ונוכיח לעצמנו כחברה שערך החיים והמחויבות לאזרחיות ולאזרחים שלנו עומדים מעל לכל ערך אחר.

הכותבת היא מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית לשוויון מגדרי