בעוד חברי קיבוץ מפלסים פונו בעיקר לבתי מלון בהרצליה, קלאודיו מאירוביץ, יו"ר צוות החוסן היישובי (צח"י) ואנשיו התעקשו להישאר בקיבוץ. "בחיים האזרחיים אני מנהל פרויקטים ומתורגל להסתכל רחוק, לקבוע חזון ולבחור מתוך מגוון משימות את אלה שמשרתות אותי", מסביר קלאודיו את ההחלטה.
"הבנתי שאחרי אירוע כזה, לשבור קשר בין התושב לביתו - זה צעד שלא יתרום לשיקום. לכן נלחמנו נגד גורמים שרצו שנתפנה ושניתן את מפתחות הקיבוץ לצה"ל. כשנכנסים מאות חיילים, יש לפעמים תופעות שהן פחות יפות.
"חשבנו שלחברים צריכה להיות תחושה שהקיבוץ עדיין שלנו, וגם רצינו שהם יידעו שיש מישהו שאפשר להרים אליו טלפון ולבקש שיקפוץ אליהם הביתה, כי לא הספיקו לפנות את האוכל מהמקרר או לנעול את הדלת. התחלנו להשקות גינות במפלסים לא כדי שהגינה תשרוד, אלא כדי שבעל הבית שלה ישרוד".
"הייתי סוג של קמב"ץ"
קלאודיו מאירוביץ עובד לפרנסתו במפעל אינטל. רתם כץ, יו"ר צח"י של קיבוץ נחל עוז, הוא בעבודתו מורה, ושגית לוי־גלפרב, אחראית צח"י בקיבוץ ארז, מנהלת רכש של גידולי שדה. שלושתם התנדבו למשימת ניהול יישובם בזמני חירום, כי חשבו לעצמם, מה כבר יכול לקרות? ירי קסאמים? מקסימום מבצע צבאי מוגבל? איש לא הכין אותם לאירועי 7 באוקטובר, שבמהלכם נאלצו בעיקר לאלתר ולתפקד תחת אש.
"זה היה חוסר אונים מוחלט", משחזר רתם מנחל עוז, שקיבוצו איבד בשבת השחורה 15 חברים, ועוד שניים עדיין חטופים. "אני לא לוחם, אז שימשתי סוג של קמב"ץ. ניסיתי להוביל אנשי ביטחון לתוך הקיבוץ ולהעיר את מי שרק אפשר, אבל התפקיד הכי חשוב שלי היה לענות לאנשים כשאף אחד אחר לא ענה - ולבכות יחד איתם".
לשגית, מקיבוץ ארז, אירועי השבת ההיא הם מין סרט שמקועקע בזיכרונה מהרגע שנכנסה לחמ"ל, המרוחק 30 מטרים בלבד מביתה. "בשבע וחצי בבוקר הגיע אלינו הפצוע הראשון, שכדור פילח את גרונו מצד לצד. אחד מחברי הצוות הזעיק אחות שתעניק עזרה ראשונה, ובמקביל עליתי בקשר והתחננתי לצבא שיעלו מסוק קרב, כי יש צלפים שצולפים בנו.
"התקשרתי למד"א, שלא ענו, אבל כבר הבנתי שאמיר נעים, מכיתת הכוננות, נפצע ולא ישרוד, ואמא שלו לא הפסיקה להתקשר ולהגיד שהיא לא מצליחה לתפוס אותו. צריך לא להתפרק ברגעים כאלה, ולהמשיך לתפקד. הרי בראש ישב לנו כל הזמן שמחדירות אנחנו פחות חוששים, ושיש צבא שיגן. נוכחנו לדעת שהיינו לבד, ובזכות כיתת כוננות וצוות חירום מדהימים הסיפור שלנו הסתיים אחרת".
למרות הלחימה הקשה, רס"ן (מיל') אמיר נעים ז"ל היה החלל היחיד בקיבוץ ארז. גם במפלסים הצליחו לבלום את מתקפת המחבלים. "בלי להיות בוגר פיקוד ומטה ואסטרטג גדול, אני יכול לומר שאם כל בעל נשק בקיבוץ שלנו היה מגן על ביתו בלבד, אז גורלנו היה דומה לזה של כפר עזה או נחל עוז", משוכנע קלאודיו, יו"ר צח"י במפלסים. "פשוט היינו נותנים למחבלים להיכנס ולעשות מה שהם רוצים. אצלנו כמעט 15 חבר'ה יצאו ונלחמו בכמה מוקדים שונים, והצליחו לבלום את המתקפה".
"חווינו אירועים מורכבים"
במפלסים נמצאים כעת כ־60 איש. קלאודיו ואנשי צוות החוסן מאיישים את החמ"ל במשמרות, משעות הבוקר ועד עשר בערב. מאפשרים חזרה לעבודה חקלאית, מתאמים כניסות ויציאות עם הצבא, ומניחים לאנשי מס רכוש לסיים את תפקידם. בזמן שנותר הם חוזרים לעבודתם האזרחית, כי צח"י הוא עדיין התנדבות.
"אנחנו מבקשים שכאנשי צח"י ייתנו לנו, כמו לכיתות כוננות, תקני מילואים, כך שנוכל לרתק אנשים ליישוב", מסביר קלאודיו. "פעם קראו לזה מרותקי מל"ח (משק לשעת חירום), שהיו מקבלים צווים בזמנים כאלה, אבל ביטלו את זה בגלל הקונספציה שכבר לא צריך".
בניגוד לקלאודיו, שנשאר בנגב, רתם כץ נמצא כעת בקיבוץ משמר העמק, שמארח את מפוני נחל עוז, ומשם הוא מנהל את שגרת החירום. "הקהילה שלנו חזקה", רתם מספר. "חווינו לא פעם אירועים מורכבים. ב'צוק איתן' הקיבוץ עבר את אחד המשברים הגדולים שלו, כש־17 משפחות עזבו אחרי שהילד דניאל טרגרמן ז"ל נהרג, אבל נחל עוז בנה את עצמו מחדש. יש כאן קהילה מאוחדת שלחלקה יש מטרה ברורה, לחזור הביתה. להגיד מתי זה יקרה, איך ומי, אני לא יכול, אבל יש נכונות. וזה לא מייתר את התחושות המורכבות, שיש לנו קודם כל חטופים בעזה שאותם אנחנו רוצים אצלנו - ועכשיו".
היית בקיבוץ מאז 7 באוקטובר?
"כמה פעמים. קשה לי בעיקר לראות את הבית שלי, שספג פגיעה ישירה מרקטה והוא בסכנת קריסה. זה קשה, כי זה בית שהשקעתי בו מחשבה, רגישות ואהבה, ורכשתי אותו במיטב כספי. באופן אישי חוויתי תופת קשה, ואני לא יודע אם אחזור לקיבוץ. בכל מקרה, את המשימה שלי אסיים ונחל עוז יעמוד על תילו".
"תחושה של זרות נוראה"
גם שגית מארז לא ממהרת לחזור. היא, עם רוב חברי הקיבוץ המפונים, נמצאת במצפה רמון ומתכוונת בקרוב לעבור לפתרון הביניים שהוצע להם בקריית גת. "ביקרתי בארז ארבע פעמים, ואני לא מצליחה להרגיש בבית", היא מודה. "אני נכנסת, לוקחת משהו, נעמדת בחוץ ומחכה ללכת. תחושה של זרות נוראה.
"אנחנו שומעים המון 'תחזרו, הבתים שלכם לא נפגעו'. הבעיה היא לא הבתים, אלא כמו ביישובים רבים - זה האמון שנשבר. יש אמירה שאתה שומע לא מעט: שכל עוד החטופים לא בבית, אין לנו זכות לחזור. אנחנו קהילה קטנה בשער הנגב, אין מישהו שלא מכיר מישהו".
יש ויכוח בין המשך הלחימה להחזרת החטופים?
"קודם כל תחזירו את החטופים, גם אם נצטרך להיות בחוץ ולסבול בחדר באכסניה. את העבודה אפשר יהיה להשלים גם לאחר מכן, כי לא נשוב אם יימשכו טפטופי הרקטות. החלום לשבת במרפסת ולראות את הים כנראה לא יתממש, עזה תישאר, אבל אפשר לפעול כדי להסיר את האיום הביטחוני.
"אני לא רואה את עצמי עוברת למקום אחר. יש סלוגן 'אין לי ארץ אחרת', אבל צריך להרגיש בחזרה שזה הבית. ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל (שנהרג ב־7 באוקטובר בחילופי אש עם המחבלים בכפר עזה; א"ל), היה כל הזמן אומר שאנחנו חיים באזור שהוא 95 אחוזים גן עדן וחמישה אחוזים גיהינום. אני יודעת שלא יהיה 100 אחוז גן עדן, אבל מוכנה להתפשר על 99.9".
גם קלאודיו, שמשמש כבר 11 שנים יו"ר צח"י והתעקש להישאר במפלסים, עדיין מתלבט בנוגע להמשך. "באותה שבת קפצה אלינו בתי הגדולה, שהיתה אז בחודש התשיעי להריונה והיתה סגורה בתוך הממ"ד. אתה מבין פתאום שהזמנת אותה ואת משפחתה, ויכול להיות שהיית מחזיר פחות אנשים הביתה.
"כרגע אני נוטה להאמין שאשאר, אבל אני רוצה לראות מה אומר 'היום שאחרי'. האם אנחנו חוזרים לאותו מצב שהיינו בו? כי הבטחות יש מפה עד הודעה חדשה, ואנחנו מכירים איך הן בדרך כלל מסתיימות".
תשעה מתוך 12 יישובי המועצה האזורית שער הנגב עדיין מפונים, והקהילות שלהם ממשיכות לקיים שגרת חירום.
"כל יישוב עיצב לעצמו מחדש את תפקיד צח"י, מאחר שלא הכרנו דבר דומה גם בתרחישים הכי גרועים שהיו לנו - תרחישים שאליהם התכוננו עם חברי צח"י וכיתות הכוננות", מסבירה חופית איטח־צלקישוילי, שמלווה את יושבי ראש צח"י ביישובי המועצה האזורית. "אותם צוותים יצאו מהיישובים, התארגנו במהירות, והם פועלים עד עכשיו בצורה מדהימה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו