מהפכה בגיוס? בהחלט, אך לעולם לא יהיה שוויון בנטל

מצאתי את עצמי ממרר בבכי באמצע אולם מלא חיילים צוהלים. היה זה ב־2004, שעות ספורות לאחר שגיליתי שלא אהיה לוחם בגלל מחלה שממנה סבלתי באותה התקופה.

כמה רגעים אחר כך לקחו אותנו להופעה של להקה צבאית כלשהי בבקו"ם, וכך מצאתי את עצמי באולם מלא חיילים עורפיים, ג'ובניקים, שמזמרים בקולי קולות את השיר "הקולות שבאלבום". הבנתי שהאנשים המגוחכים האלו שרים "וכשתצא לעוד שבת", 20 שניות לפני שהם יוצאים על מדי א' בחזרה לביתם, ואני תקוע באותו סטטוס איתם במקום להגן על עם ישראל.

עברו מאז 20 שנים, ואני שוב על מדי זית. אחרי אותו אירוע עשיתי הכל כדי להפוך ללוחם - והצלחתי בכך. באמתחתי יש כבר שתי מלחמות, 100 ימי מילואים בסבב הנוכחי, והבטחה צרובה בראשי מהמג"ד שהבהיר שעוד לא נאמרה המילה האחרונה במלחמה הזו, ככל שמדובר בשירות מילואים.

ואולי זו הסיבה שאני צופה ברגשות מעורבים, בלשון המעטה, בדרישה החדשה לשוויון בנטל - שמחציתה דרישה הוגנת ולגיטימית לחלוטין ומחציתה צביעות זועקת לשמיים, מכיוון שכבר שנים רבות אין שוויון בנטל, גם בקרב החיילים שמשרתים בצה"ל.

דרוש: סדר חדש ויסודי

בבית העלמין האזורי בכפר עציון יש 14 קברים. עד למלחמה היו שם שלושה בלבד. בירושלים, פריפריה חברתית, יש פי כמה נופלים מבכל עיר אחרת בישראל. אם תבדקו היכן היו יותר נפגעים - בעיר ממוצעת בדרום או בצפון, לעומת ערי המרכז - אין ספק שתגלו מייד מי שילם את המחיר היקר מכל במלחמה זו. וגם בקרב הגיבורים שנפלו בקרב ממרכז הארץ יש רוב ברור לחובשי כיפה.

אין זה מוריד במאומה מגבורתם של הישראלים מכל המדינה שהקריבו את חייהם למען העם והארץ. מתל אביב, הרצליה, ראשון לציון, פתח תקווה - גברים ונשים יצאו למלחמת הקיום שלנו, ואין מילים מספיקות להערצה שעלינו לחוש כלפיהם. אך אין ספק שהמגמה ברורה: הפריפריה, הפיזית והחברתית, היא ששולחת בעשורים האחרונים את מיטב בניה ללחימה, בעוד במרכז מעדיפים תפקידים עורפיים ויוקרתיים יותר.

לא דרוש שוויון בנטל - דרוש סדר ישראלי חדש, מן היסוד. כזה שדורש מכל פלחי החברה להתגייס למען המדינה ולבצע שירות איכותי דיו שיספק את כולם. "אין אזרחות בלי נאמנות", הדהד פעם ח"כ ליברמן במערכת בחירות, וזו חייבת להיות הסיסמה שתוביל אותנו הלאה: חרדים, דתיים, חילונים, גברים, נשים, יהודים, מוסלמים, נוצרים - כולם.

"אין אזרחות בלי נאמנות", זו חייבת להיות הסיסמה שתוביל אותנו: חילונים, דתיים, חרדים, יהודים, מוסלמים, נוצרים - כולם

אין זאת אומרת שכולם צריכים להתגייס, אך כולם צריכים לתרום - או לשאת בסנקציות אם לא יעשו זאת. לוחם צריך לקבל עדיפות בקניית דירה, בלי אבל ובלי בערך, וחרדי שלא מתגייס צריך לסבול מקיצוץ בקצבאות כי לא שילם את חובו לחברה.

לצד זאת, צריך להסדיר גם את תחומי הגיוס. ערבי שמבצע שירות לאומי איכותי לא שונה מחייל ששירת בגלי צה"ל; ועם כל הכבוד, צעירה שמשרתת באכ"א אינה נעלה על בת מחזור הגיוס שלה שהלכה לשנתיים של שירות לאומי בתפקיד מסווג במוסד. יש ליצור תנאי שירות גם בזק"א ובאיחוד הצלה, ולאפשר, כמו שח"מ, גם שירות חרדי במד"א. הדבר יהיה מכפיל כוח למדינה ויפתור את בעיית הגיוס.

זו לא חוכמה לצעוק שוויון בנטל כשכל המטרה היא זעקה "למה החרדים לא". כשלוחם מתגייס לצה"ל, הוא לא עושה זאת כי כך עושים כולם, אלא כי הוא הולך להגן על המדינה. מאות אלפי מילואימניקים הלכו לשדה הקרב וסיכנו את חייהם, אף שהם אחוזים מעטים מהמדינה.

בהחלט צריך לעשות סדר בנושא, שלא לומר מהפכה, ולתגמל את הלוחמים ואת החיילים שעושים יותר מכולם. אך גם צריך להבין שגם אם כל החרדים ישרתו בתפקידים כאלו ואחרים, לעולם לא יהיה שוויון בנטל, מכיוון שמראש אין סיכוי שחייל עורפי ישרת כמו לוחם. לעולם לא יהיה שוויון בנטל, כי תמיד יהיו כאלו שיעשו יותר. צריך להסדיר את הנושא ולצמצם את הפערים, אך אלו לעולם לא ייסגרו לחלוטין.