שינוי כיוון: אם לא נעצור - נגיע להכרעה היסטורית

השבוע חזרנו לגוש קטיף. בטלגרם כיכבו תמונות הטנקים שלנו ליד אולם הספורט של נווה דקלים, שעל חורבותיו הקים האויב את אוניברסיטת הטרור אל־אקצא. התמונות העדכניות של נווה דקלים הופכות את הבטן. כאן שכנה המועצה האזורית של גוש היישובים המשגשג, שבה ביקרתי לא פעם. רק שהתחושות סותרות.

מצד אחד, אנחנו מקריבים כדי לתקן את תוצאות הטמטום והרשע של עוקרי "ההתנתקות". מצד שני, יש נחמה ועידוד בחזרה לקטיף ולמה שנלווה אליה, כי לראשונה זה 30 שנה שינינו כיוון. דווקא החזרת הגלגל ממחישה עד כמה, למרות הקשיים והמצוקה, עברנו מנסיגה, מעקירה ומהונאה עצמית להתפכחות, ואיתה התקפה, שחרור, ובהמשך - שיקום ובנייה.

כל מי שמפעיל את המוח מבין היום עד כמה אסור לאפשר לאיש להטמין בחולות קטיף משגרי רקטות וטילים, לחפור מנהרות קרביות או לטפח צבאות של נושאי אר.פי.ג'י. עד כמה המפתח לחיים נורמליים בבארי, בתל אביב ובירושלים הוא שליטה ביטחונית שלנו בקטיף ובכל הרצועה.

השבוע הזה שילמנו מחיר כבד במיוחד במערכה לתיקון הטעויות הבלתי נתפסות של 30 השנים האחרונות, ובהן "ההתנתקות" מקטיף, אבל חשוב להתרומם מעל תחושת המלכוד ולהביט בתמונה המלאה. כי מאז 7 באוקטובר, גם השבוע, הישגים הולכים ונצברים. אנחנו בדרך הנכונה, אם לא יסרסו שוב את רוח העם ואת כוח חייליו.

למרות גרירת הרגליים של מנהיגינו הנרפים, השבוע סוף סוף חטפה חאן יונס מכת הכרעה - מוצב האויב הזה הגיע לשלבי ריסוק מתקדמים. מכאן, בקרוב, תעמוד רק משימה גדולה אחת להשלמת השמטת השליטה של חמאס - רפיח וקו הגבול עם מצרים. בלי אקורד ההשלמה הזה לא נגיע להכרעה ולא ננצח, אבל הוא מצוי בהישג יד.

ואל מול תמונות ההתקדמות שלנו, לא ניתן להחמיץ את תמונות הקטסטרופה הפלשתיניות, שקיבלו תאוצה אדירה השבוע. שיירות של עשרות אלפי נמלטים שוב צועדות בדרכים, הפעם מחאן יונס לעבר רפיח. כמו ב־48', כמו מצפון עזה, שוב נכבה, שוב אסון שהם הביאו על עצמם. למרות דיבורי הרהב והניתוק של דוברי חמאס, זוהי קטסטרופה לאומית עמוקה, בעלת משמעות לדורות. אם אנחנו לא נמצמץ, היא תחלחל ותמחיש מה המחיר שמשלם מי ששואף להשמיד אותנו. והמחיר הוא אובדן טוטאלי, עד להרחקה לעד מהארץ. זה מה שהתמונות מסמלות, וזה הכיוון שאליו צריך להוליך את כל מה שהם מכנים "התנגדות".

רק לא להפסיק

למחיר הזה יש תג נוסף, בניגוד לכל הפחדות השדים הדמוגרפיים. אצלנו מתייסרים, בצדק, מכמות החיים והדם שאנחנו נאלצים לשלם, אבל הם משלמים הרבה יותר. הדמוגרפיה הפלשתינית מצטמצמת זה שלושה חודשים וחצי בכ־200 איש ליום, ולו בחבל עזה. רק ביום רביעי חוסלו יותר מ־50 מחבלים בחאן יונס עצמה, שלא לדבר על מי שסיימו את חייהם באותה יממה ביתר חלקי הרצועה. סופרי הנתונים הפלשתיניים כבר מונים כ־26 אלף הרוגים מתחילת המלחמה, עוד לפני ספירת הנוחבות שהרגנו בעוטף. בד בבד, קרוב ל־400 מחבלים חוסלו ביו"ש מאז אוקטובר, ועוד מאות משורות חיזבאללה ויתר ארגוני הרצח בלבנון ובסוריה.

לא להתבלבל - בשורות חיזבאללה והאיראנים הפגיעות כואבות מאוד. נאומי ואיומי הרהב בעיצומם, כנהוג אצלם, אבל המכות שהם חוטפים משמעותיות. הבכירים ביותר שמחוסלים שוב ושוב, המסגרות המחוררות, תחושת הכאוס. הפחד והמצוקה פוקדים אותם, ללא ספק, ובצדק.

חיזבאללה עצמו, אף שיצר כללי משחק שנהיה חייבים לשנות בצפון, מוכה וניזוק. לצד ההרוגים, מתרחש הרס יומיומי של תשתיות ומתקנים צבאיים שהוא הכין במשך שנים, ואוכלוסיית דרום לבנון, שהוא כן רגיש לתגובתה, סובלת ומכבידה על שליטת הארגון בלבנון כולה. הפה הגדול של נסראללה וציר הרהב לא מצליח לממש את האיומים שלו, הוא לא מרתיע אותנו מלהמשיך לאייד את חמאס. כך, חיזבאללה נלכד בצבת של מהלומות המעמידות אותו בדילמה פטאלית לגבי ההתמודדות שלו עצמו. בד בבד, ביהודה ושומרון מערך של טרור שנבנה מאז כניסת ערפאת לשטח ב־1994, שטופח מחדש אחרי חומת מגן, הולך ומתפרק. גם כאן הפלשתינים חוטפים ונחשלים, אם כי אנחנו עדיין נמנעים מלטפל בשורשים - בישות הטרור של הרשות הפלשתינית.

בשורה התחתונה חשוב להפנים את משמעות הדרישה העליונה של חמאס, חיזבאללה והאייתוללות - לעצור את הלחימה. היא ממחישה מה באמת כואב להם, ממה הם מפחדים וממה אנחנו חייבים להימנע - רק לא להפסיק.

וחשוב שנרשום לעצמנו את התופעה המעודדת ביותר, והיא תהליך ההתפכחות של החברה הישראלית - ההתעוררות מהאשליות שסיכנו את עצם קיומנו. כי רוב הישראלים מבינים סוף־סוף שמדיניות הכניעה וההונאה העצמית חייבת להשתנות. בשינוי התודעה הזה אנחנו מבחינים בשיחות של כתבים עם החיילים בעזה, שלא לדבר על צוואות הנופלים, שחושפות הכרה בחובה להכריע את האויב, לצד נכונות להקריב הכל למען קיום הבית המשותף שלנו. לזה מתלווים גילויי החוסן מעוררי ההשתאות של רבות ממשפחות הנופלים, ההתנדבות האינסופית, לצד הרוח האיתנה השוררת בכל מקום, חוץ מחוגי הפוליטיקאים וחלק מאמצעי התקשורת. כך ההישגים הולכים ונצברים, ואם רק נהיה סבלניים, ננשך שפתיים ולא נעצור - נגיע להכרעה היסטורית. 

נחזור כפרחים אדומים

בינואר 1948 נפלו בקרב 35 חברי "מחלקת ההר", שיצאו לסייע לגוש עציון הנצור. 35 אנשי פלמ"ח וחי"ש, מרביתם סטודנטים באוניברסיטה העברית, חלקם כבר הבריקו ונועד להם עתיד מזהיר. ההורים שלי, המנוחים, היו בני גילם ונמנו עם החוגים של נופלי הל"ה. הם סיפרו לי על התחושה החונקת של היישוב אז, לנוכח הקורבן האיום. רק שהיהודים בארץ מנו אז כ־600 אלף איש והם לא הפסיקו לספוג מהלומות שכאלו. באותה עת במלחמה אפילו נשק ותחמושת כמעט שלא היו - העתיד נראה מאיים במיוחד.

חיים גורי כתב על הל"ה את אחד הקאנונים הגדולים של המאבק על הארץ: "הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים. אך הרוח עזה בהרים ונושמת. והבוקר נולד, וזריחת הטללים רוננה. / עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים. תכירונו מייד, זו 'מחלקת ההר' האילמת. אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת ירייה אחרונה".

כך, מתוך המצוקה שהיתה אז גדולה בהרבה, צמח הכוח שהוביל הלאה. בפרשת הל"ה טמון היה הכל: המאבק הנחוש להציל יישובים מכותרים, הגבורה, הלחימה עד הכדור האחרון, החמלה על "בלתי מעורבים" שכנראה עלתה ללוחמים במותם, ההתעללות בגופות - כמקובל אצל הערבים. כל אלו נסכו רוח אדירה ביישוב, סייעו לאמץ אנרגיות ולנצח למרות התנאים הקשים - להקים את כל מה שיש לנו. כך החלה מלחמת העצמאות, שעדיין לא תמה. דווקא השבוע חשוב להיזכר בכך ולשאוב כוחות.