"שמחתי להתגייס ולתרום את חלקי"

משפחת לקט:עדי ניצברג (33) ויהונתן לקט (33), נשואים חמש שנים והורים לקרני (3) ולנלי (שנה). מתגוררים בגבעתיים

"כשהתחילו האזעקות אירחנו חברים, וראיתי תוך כדי שיהונתן אורז תיק. לא הייתה לי היכולת לבכות ולהיפרד", מספרת עדי. "בכל המלחמה הוא היה בבית בסך הכל תשעה ימים".

עדי, אשקלונית לשעבר, שמכירה מקרוב את האזעקות ואת הריצה למרחב המוגן, מעולם לא התמודדה עם זה כאם. כעת היא מספרת על הקשיים:"מה עושים כשפתאום יש לי ילדות? הפחד שונה", היא מתארת, והבהלה עוד נשמעת בקולה. "כל התרעה של פיקוד העורף זה התקף חרדה לשלושה ימים".

בעקבות גיוסו של בעלה, האם הצעירה שאך זה סיימה את חופשת הלידה, מצאה את עצמה בבית עם שתי בנותיה לגמרי לבד. "הייתה לי משרה שתפורה למידותיי, והחלטתי לוותר עליה כי בעלי במילואים ולבנות לא היו מסגרות", היא אומרת.

"ניסיתי כמה שיותר לנרמל את השגרה, ואמרתי - זה תיכף נגמר, בואו נשמור על שגרה". 94 ימים לאחר מכן - והשגרה טרם חזרה, אך חייה של משפחת ניצברג־לקט הפכו להישרדות של ממש.

"ירדתי 6 ק"ג בחודש הראשון, כי היום שלי היה סביב הכסף שייכנס הביתה, ואם לא ייכנס אנחנו פשוט נתמוטט. בסוף הבנתי שזה או אני או הכלכלה של הבית". כמו רבות מנשות המילואימניקים, היא מתארת מציאות חיים ללא ביטחון כלכלי עם חשש יומיומי.

אז איך מתמודדים?"אין לי מושג. הקרן לסיוע היא חד־פעמית. זה מדהים שיש את זה, אבל זה חד־פעמי, אני אישית לא קיבלתי שום דבר".

מעבר להיבט הכלכלי שמערים קשיים,מציאות החיים שלה כשבעלה נמצא במילואים גורמת לפגיעה נפשית כבדה לא פחות. "יש הערכה עצמית מאוד נמוכה בקרב נשות המילואימניקים, פתאום את מרגישה שהנפש צוללת למקום מאוד אפל".אך האם הצעירה עדיין רוצה לתרום למדינה: "ברגע שחזרו המסגרות, שמתי את הבנות בגן בבוקר ונסעתי ליחידה שלי במילואים", היא מספרת בגאווה. "שמחתי להתגייס ולתרום את חלקי".

עצה טובה

"לשתף ולקבל עזרה. אני חושבת שעד שלא פניתי לקבוצות של נשות המילואימניקים - לא הצלחתי לצאת מהלופ. הייתי במרה שחורה, ופתאום הבנתי שאנחנו אולי משדרות אופטימיות זהירה, אבל אנחנו מחזקות זו את זו".

צילום: באדיבות המצולמים