עדויות החטופים: "אבא שלי צעק 'לא לא לא' - הם נכנסו וישר ירו בו; בעזה פגשנו בנות שחוו פגיעות מיניות"

עצרת הענק בכיכר החטופים שהתקיימה הערב (מוצ"ש), לוותה בהקרנת עדויותיהם הקשות של אגם גולדשטיין אלמוג, בת ה-17 ששוחררה לאחר 51 יום מהשבי ואופיר אנגל בן ה-18 ששוחרר מהשבי לאחר 54 ימים.

"באחד הימים עברנו מבית למנהרה", סיפרה אגם. "פתאום נפתחה הדלת ופגשנו שש בנות. הרבה בנות חוו פגיעות מיניות קשות, הן פצועות עם פציעות מאוד קשות ומורכבות שלא מטופלות. אני לא יכולה לדמיין בכלל מה המצב שלהן ובאיזה תקווה הן נאחזות".

אגם בת ה-17 סיפרה על הזוועות הנוראיות שלהן נחשפה במסגרת סיפורה האישי של משפחתה: "אבא שלי עמד בכניסה לממ״ד עם הקרש של המיטה של אחותי, הם נכנסנו וירו בו ישר. הוא צעק 'לא לא לא' ואנחנו ישבנו מחובקים בפינה של החדר. הובילו אותנו החוצה, עברנו מעל אבא שלי, ראינו אותו שוכב עם הידים למעלה. אפילו לא ירדנו לנשק אותו או להיפרד. הכל היה מעורפל ובצעקות שלהם ואז אחותי התעלפה ונורתה גם״.

על ההגעה לעזה כחטופה וההחזקה בשבי סיפרה: "הגענו לעזה, את חיה את המוות. את לא יודעת מתי זה יתפוס אותך ואיך זה יראה, אם זה יקרה בעינויים או שפשוט ירו בך או מההפצצות של חיל האוויר בכלל. את כל הזמן חושבת איך המוות הולך להיראות".

"פתאום פגשנו שש בנות שהיו לבד"

״באחד הימים עברנו מבית למנהרה, פתאום נפתחת דלת ומחכות שש בנות ופתאום הבנו שיש בנות שהיו לבד. הרבה בנות חוו פגיעות מיניות קשות, הן פצועות פציעות מאוד מאוד קשות ומורכבות שלא מטופלות. הן חובשות את עצמן או שאנחנו עזרנו להם לחבוש".

"כשאנחנו היינו איתן זה כבר היה תקופה שהן חובשות רק כל חמישה ימים כי כבר אין תחבושות. אני מניחה שזה עכשיו פעם ביותר ימים כי החומרים נגמרו והאספקה הולכת ופוחתת וזה גם הפגיעה הפיזית וגם הפגיעה הנפשית. אני לא יכולה לדמיין בכלל מה המצב שלהן, באיזה תקווה הן נאחזות״.

״אני מבקשת מכם לעשות הכל כדי להוציא אותן. ממש לפעול ולזוז ולהזיז. זו זכות בסיסית שמגיעה לכולם - לחזור הביתה, למשפחות, לבנות חיים״.

"ירו בכלב והוציאו את כולנו החוצה"

כאמור, בעצרת הענק בכיכר החטופים הוקרנה גם עדותו הקשה של אופיר אנגל, ששוחרר לאחר 54 יום מהשבי. אנגל בן ה-18, תושב קיבוץ רמת רחל, ביקר בשבת השחורה אצל חברתו יובל בקיבוץ בארי, ממנו נחטף לעזה.

״הייתי אצל חברה שלי יובל. בערך ב-12:30 שמענו את הבום ששברו את הדלת של הבית, הקנה של הרובה נכנס. דבר ראשון ירו בכלב והוציאו את כולנו החוצה. בפעם האחרונה שראיתי את יובל והמשפחה שלה היה כשהם עומדים על הכביש עם שני מחבלים אז חשבתי שהם חטופים או מתים".

"דבר ראשון כשהגעתי לישראל, שאלתי את אחת החיילות במיניבוס מה קרה ליובל ולמשפחה. היא אמרה לי שבסדר והתחלתי לבכות״.

״עדיין אבא של חברה שלי ואח שלו שם ועוד 131 חטופים. אני רוצה לבקש מכל מי שיכול ללחוץ על מקבלי ההחלטות שישלמו כל מחיר כדי להחזיר את כל החטופים הביתה. אנחנו רוצים שיחזרו חטופים ולא ארונות".