"השגרה קשה, אבל אין לנו ברירה"

משפחה במילואים: אירית פירר (37) וסלאביק פירר (37), נשואים חמש וחצי שנים והורים לירין (4) וגאיה (1), גרים בגן יבנה. בעקבות המלחמה עברו למושב שפיר.

"שבעה באוקטובר התחיל מוזר. בשתיים בלילה התעוררתי מחלום מפחיד שיורים עלינו רקטות, מסוק מתרסק קרוב אלי ואין לנו איפה להתחבא", מתארת אירית. "ב-6:30 התעוררתי שוב, והפעם מאזעקות".

באופן די משונה, החלום והמציאות השתלבו והתלכדו לאחד. זמן קצר אחר כך החליטו אירית וסלאביק לנסוע לבית הוריה של אירית, במושב שפיר, כדי למצוא מרחב מוגן, כי בביתם אין ממ"ד.

"כשראינו את המטוס הצבאי הראשון שעלה לאוויר, הסתכלנו זה לזה בעיניים והחלטנו שזה הזמן המתאים לזוז. לקחנו את הילדים והמזוודות ונסענו לשם", מתארת אירית. לרגעים נדמה שהיא מתארת עלילה של סרט מתח לא מציאותי.

בשעות הערב קיבל סלאביק צו 8, ואירית, בתמימותה, שאלה את בעלה "אתה חייב ללכת?", כשהיא צוחקת במבוכה ובכאב. בתגובה, ובמסירות האופיינית לחיילי צה"ל, השיב בעלה: "אם אני לא אלך, איזו זכות תהיה לי לחיות כאן?".

אירית נאלצה לעקור מביתה, לנהל את משק הבית לבדה, וכל זאת תוך שהיא ממשיכה לעבוד במשרה מלאה. "שגרת החיים החדשה מאוד קשה, אבל אין ברירה. בואי נודה באמת - אנחנו צריכים לעבוד, אחרת נקרוס", היא אומרת. "נשות המילואימניקים נפגעו בהרבה היבטים, אבל בעיקר כלכלית. אוקטובר ונובמבר היו מזעזעים ולא קיבלנו מענה. אמרו שזה יקרה, אבל כלום לא קרה ופשוט נפלנו בין הכיסאות".

בזמן שבעלה נלחם בעזה בהנדסה הקרבית, אירית המשיכה לתפקד ולטפל בילדים לבדה. קשה, היא אומרת, אך היא לא נשברת. כשהיא נשאלת מה תייעץ לנשות המילואימניקים האחרות, אין מילים בפיה. "לא הייתי מייעצת להן כלום", היא אומרת. "יותר מזה - הייתי שואלת אותן איך הן עשו את זה, כי אני בעצמי לא יודעת מה אני עושה".

עצה טובה

"קודם כל הצחוק מחזיק אותי, תמיד לנסות למצוא את מה שעושה לנו שקט ומעסיק אותנו. בתוך כל הכאוס הילדים שלי משאירים אותי שפויה, אז כששמתי לב שהגדול שלי אוטם את האוזניים כשיש אזעקה - הסברתי לו שהאזעקה היא לא רעה, אלא מסבירה לנו שאנחנו צריכים להתגונן. זה עזר לו להבין את החשיבות, להישאר מפוקס, וככה גם אני".