ביציאה מהכנסת, במקום שבו מתארחים מפגינים קבועים וזמניים נגד הממשלה ונבחרי הציבור, הוקם השבוע אוהל צנוע שבו מבקרות מדי יום עשרות אימהות ללוחמים בעזה ובגבול הצפון. הן לא נגד אף אחד והדרישה שלהן מהנבחרים פשוטה: להילחם עד לניצחון ולא להפקיר את חיי החיילים - ילדיהן, בדרך לשם.
התמיכה במלחמה ובדרישה להשבת הביטחון בכלל ולעוטף עזה בפרט כשילדיהן בחזית, משדרת עוצמות, גם אם בעיניים לחות ונפש דואגת המופנות לעבר מקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה. כרגע נדמה שהמצב מכווין את כולנו להסתפק בפחות מניצחון, ולקבע את הסיכון מעזה כיציב לקראת שובם של תושבי שדרות לעיר.
צורית פניגשטיין שהגיעה למאהל "אמהות הלוחמים" קמה משבעה על בנה לפני שלושה שבועות. רס"ל מעוז פניגשטיין ז"ל נפל בקרבות בעזה - בנה הבכור משבעה ילדים, נשוי ואב לתינוק רך בימים. לקבוצת האימהות הצטרפה כששני בניה לחמו בעזה, לפני האסון והדפיקה על הדלת. "בתחילת המלחמה הייתה אופוריה, שלא מכניסים ציוד עד שהחטופים לא פה ונלחמים בכל הכוח, ואז התחלנו להרגיש רפיון. החיבוק האמריקני מרפה את ידינו ומדברים על לחימה בעצימות נמוכה - זה היה המנוע שלי", אומרת צורית.
"שבדורות הבאים יוכלו לחיות פה"
"לא ביקשתי להוציא את הילדים שלי מלחימה, לא דמיינתי שידפקו לי בדלת ואשלם את המחיר. אני באתי במסר של חיים. אנחנו חפצי חיים. חינכתי את הילדים לחיות. הבן שלי עשה סקי, רכב על אופניים והיו לו ידי זהב. בן-אדם שמח, מלא חיים, אהוב ומוקף בחברים, מצחיק וציני. הוא לא היה סולח לנו על הקלישאה שעשינו ממנו", היא אומרת מבעד לדמעות.
"הילד שלי היה פוטנציאל לחיים טובים - היו לו אישה שאהב וילד בן 3 חודשים, והוא שם הכל בצד כי אחים שלו צריכים אותו. כי ילדים בשדרות יש להם סיוטים בלילה. כדי שילדי אופקים יוכלו לחיות בביטחון. בשביל זה הוא שילם בחיים שלו. אני לא רוצה שהמוות שלו יהיה לשווא. אני רוצה שבדורות הבאים יוכלו לחיות פה. לא תהיה לי נחמה פרטית, אבל תהיה לי נחמה לאומית. אני רוצה לראות חיים - פסטיבלים של שמחת תורה ונובה".
לצידה אימהות נוספות שדורשות חיים וביטחון ממקבלי ההחלטות. העוברים ליד המאהל מתבקשים "לצפור לתמיכה" - ואכן צפירות מפלחות את השקט מעת לעת. נהג קו האוטובוס הקבוע וגם עוברים ושבים שעוצרים לרגע, מקבלים סטיקר של "אימהות לביאות" ו"חיי חיילינו קודמים לחיי האויב". אסנת, שמגיעה מאזור המרכז, מספרת שהבן שלה משרת בשריון במילואים בעזה. "אנחנו רואים את משאיות הציוד ההומניטרי ואת ההתקפות הפחות אגרסיביות של חיל האוויר - והתחושה היא שהחיים של הלוחמים שלנו לא בסדר עדיפות עליון שם. אנחנו מבקשות שישמרו על החיים של החיילים שלנו קודם כל. שישטחו שם בניינים. אנחנו תומכות בחיילים שלנו עד לניצחון".
"יד ימין מתדלקת את יד שמאל - שיורה עלינו"
נאווה וחנה שלחו לתוך עזה ארבעה בנים ובן-זוג. הן לא מבקשות לעצור את המלחמה, רק לנצח. "זו לא הפגנה נגד", אומרת נאווה, "זהו מפגן תמיכה בצה"ל - תנו להם לנצח, כדי שכל מה שעשו לא יהיה לשווא. ואנחנו מבקשות שיתנו להם לחזור הביתה בשלום. לא להכניס סיוע הומניטרי, לא לארוחות המחבלים שמסופקות על-ידי מדינת ישראל - והדלק למנהרות. זה הזוי". וחנה מוסיפה: "אני שומעת דיווחים על זה שאורית סטרוק שאלה שאלה וכולם צעקו עליה, אבל דובר צה"ל אמר בעצמו לפני שבועיים שהוא מבטל תקיפות בגלל החשש לחיי אזרחים, והוא בעצם הודיע לחמאס: "אם אתה מקיף את עצמך באזרחים לא ניגע בך". זה מוציא מדעתה כל אמא ללוחם, ומוציא אותי מהבית לכאן בבוקר".
האימהות חוששות לחיי ילדיהן בתנאי הלחימה החדשים במרכז הרצועה ודרומה. "אחרי הפסקת האש השתנתה הלחימה. האוכלוסייה מסתובבת שם בין הרגליים של החיילים ויש ויכוחים אם שינו את נוהלי הפתיחה בירי או לא. כשיש אוכלוסייה זה מסוכן לחיי האזרחים שלנו וזו סכנה לחיי החיילים שלנו", אומרת נאווה. "שימצאו פתרונות. עכשיו יד ימין מתדלקת את יד שמאל שיורה עלינו. ארה"ב שלוחצת עלינו לא נלחמה מעולם בסיטואציה כזו בתוך קהילה אזרחית תומכת מחבלים. זה עולם אחר. שמענו מהבנים שלנו - אין שם בית בלי נשק ובלי מפת ארץ ישראל השלמה. בכל מסגד ובית ספר יש פירי מנהרות ונשק. אף מדינה בעולם לא נלחמה בסיטואציה כזו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו