"טוביה רוצה להישאר עד שיסיים את המשימה שלו, מי אני שאגיד לו די?"

משפחת חקלאי: רתם וטוביה חקלאי, נשואים שנתיים וחצי, הורים לכרמל (בן שנה), מתגוררים בבאר טוביה.

"בשעה 06:29 טוביה שאל: 'שמעת אזעקות?'. אמרתי שלא, והוא ענה בתמימות 'טוב, אולי דמיינתי'. באותה שנייה בדיוק התחילו אזעקות, נכנסנו לממ"ד וטוביה הוקפץ".

מציאות החיים של משפחת חקלאי עד לשבת הארורה היתה בגדר חלום: הורים, סטודנטים לתואר שני, גרים במושב, אורח חיים שקט ונעים. "כשטוביה אמר צו 8 הלב שלי צנח לתחתונים", ממשיכה רתם. "הלכתי איתו לארגן את התיק למילואים. אני בדרך כלל במילואים, אז התיק בגדול היה מאורגן. טוביה שרך את השרוכים בממ"ד, ואני נתתי לילד ארוחת בוקר". כעת היא צוחקת.

למה את צוחקת?

"זה כל כך לא סביר, הסיטואציה הזו. טוביה בכלל לא הודיע לעבודה שלא יגיע, חשב שעוד יספיק למשמרת". היא מוסיפה שיש לה תמיכה, אבל חייה החדשים לא פשוטים כלל. "טוביה רוצה להישאר עד שיסיים את המשימה שלו. זה צובט לי את הלב, אבל הבן אדם אומר שהוא הכי סומך על עצמו לבצע את המשימה, אז מי אני שאגיד לו מספיק ודי".

מפרוץ המלחמה הם התראו רק חמש יממות, ובמרווחי זמן ארוכים. "הביקור האחרון היה קשוח", היא נזכרת וגרונה נשנק. "שמות הנופלים מהחטיבה שלו וחוסר הידיעה, בייחוד שאין מסגרת לילד. אנחנו בבית יותר מחודש ומחכים שמשהו יקרה". למרות שגרת המלחמה, כרמל הקטן דורש שגרה מסוג אחר, ורתם מצאה נחמה בטיפול המסור בבנה. "הארוחות, המקלחות, ההתעסקות בזה עשתה לי טוב. שאר נשות הפלוגה מספרות שקשה להן שהערב מגיע מוקדם, כי יש יותר מדי זמן של חושך ועצוב. אבל מבחינתי זה טוב, ככה היום נגמר מוקדם והולכים לישון".

נדמה שהמסירות למדינה לא מאפשרת לה להתלונן, אך לגוף אותות משלו. "אני כל הזמן עייפה. פתאום הולכים לישון ב־9, זה לא משהו שהכרתי קודם".

מה הדבר הראשון שתעשי אחרי שטוביה יחזור?

"מה זאת אומרת? עוד ילד!".