"הבית שומם ונטוש - החיים שלנו קפאו בזמן"

לפני כשבועיים הסכימה רותם בוסקילה להגיע לראשונה לביתה שבמושב כדי לקחת בגדי חורף. "הבית היה זר לי", היא אומרת בכנות.

"ירון היה שם לפניי וראיתי את הסוכה מקופלת בחצר. הבית היה מבולגן וקישוטים של הסוכה היו על הרצפה. החיים קפאו בזמן. כלים ששטפתי עוד היו במדיח, השמיכות עדיין בממ"ד והמיטות בלי מצעים. השכונה החדשה שלנו התפנתה והמקום נראה שומם ונטוש. לא רציתי להישאר שם אפילו דקה, וביקשתי מירון לעוף משם".

חששת שמראות כמו בדרום יכולים לקרות אצלכם?

"אנחנו קרובים מאוד לגבול, אבל לא חיינו בפחד, למרות הדיבורים על המנהרות. מאז השבת השחורה אני בזעזוע גדול. רק לדמיין שמה שקרה שם יכול היה לקרות גם אצלנו. ירון אמר מייד שנתכונן לעזוב וארזנו מזוודות, אבל לא מיהרנו.

"אחרי יומיים אמרו שיש חשש לחדירת מחבלים, וברגע הראשון שהיתה הפוגה מהטילים - התקפלנו ונסענו לאחותי. הפינוי המסודר למלון היה אחרי שבוע.

"אין ספק שהמקום הזה מדהים. יש לי חדר משלי והילדים ביחידה נפרדת, אבל זה לא חופש. קשה לי עם חוסר הידיעה. מה יהיה? מתי נחזור? אני עובדת פה עם הפעוטון, וגם ירון עובד כרגיל, אבל הוא בצפון הרחוק ואני דואגת.

"אני יודעת שנחזור בסוף ליערה. יש בנו אמונה, והקב"ה ישמור עלינו, כי במגורים על הגבול אנחנו שומרים על המדינה בגאווה גדולה. המחבלים עושים הכל כדי לגרש אותנו, ולא ניתן להם. אנחנו עם הנצח. ישראל היא גרעין קטן על הגלובוס, אבל גרעין חזק".

מה משמח אתכם בימים אלו?

"העלייה לתורה של אליחי, שתתקיים בעוד שבוע לכבוד בר־המצווה שלו. לא נעשה כרגע אירוע גדול, כי זה לא הזמן המתאים. למזלי, המשפחות שלנו עוטפות אותנו ומביאות לנו אוכל מהבית מדי פעם בימי שישי, וקונות מתנות לילדים. קנינו מיקרוגל וטוסטר, ובימי שישי אני אופה לחמניות כמו בבית".

משפחות שמעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום" יכולות לפנות למייל TalA@IsraelHayom.co.il