"הבית שלי הוא כבר לא מבצרי"

במסגרת עבודתו כשוטר, נאלץ אורן אלבז לישון מדי פעם בתחנת משטרת אשקלון. לעיתים רחוקות הוא מגיע לקיבוץ ניר עם, לבית שבו התגורר לפני השבת השחורה עם אשתו הדר וילדיהם יובל, ליהי ומאיה.

"כבר בכניסה יש לי מועקה קשה ותחושה שכאילו עשו לי חור בלב", הוא אומר בעצב. "הכל שקט ואין עכשיו אף אחד בקיבוץ. בת חילת הרחוב שלנו נפגעו שני בתים מנפילה של רקטה, והרסיסים עפו עד לגינה שלנו, גרמו לנזק ושברו ספסל. כשישנתי שם, זה היה לא נעים עם רעשי הירי והפגזים.

"אני מגיע בעיקר כי חשוב לי לחפש את הכלבה שלנו. היו לנו שני כלבים והיא נעלמה בשבת השחורה, כנראה נבהלה. בכל פעם אני שם לה אוכל בחוץ, בתקווה שהיא מתחבאת ותחזור למקום שהיא מכירה. הבנות שלנו מאוד דואגות כי הן חוששות שהיא מתה". המרקם המשפחתי נפגע במעבר? אורן: "לאף אחד כבר אין סבלנות לכלום. כולם בסטרס, יש צפיפות והפגיעה היא בעי קר במרקם הנפשי".

הדר: "השגרה היא שנפגעה באופן ישיר וגם העצמאות האישית והפרטיות, יש תלות רבה. סדר היום של הילדים השתבש, ויש המון חוסר ודאות לגבי מערכת החינוך. אני מרגישה על הבנות את חוסר הסבלנות, ויש גם רגעי שבירה. לא פעם הן אומרות שהן רוצות לחזור הביתה, ואין ספק ששהות כזו ארוכה הופכת לסיר לחץ משפחתי וגם קהילתי.

"קשה לי לראות את הסוף כרגע, ואני מק ווה שנוכל לחזור הביתה ולהרגיש בטוחים. ההחלטה הכי קריטית שלנו כמשפחה היא איפה נגור. הבית שלי הוא כבר לא מבצרי. שאלו אותי אם אחזור לניר עם ואשים סורגים על החלונות, אז עניתי שאם אצטרך להתקין סורגים זה סימן שאחיה בפחד ואני לא רוצה לחיות ככה. כרגע אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור לקיבוץ".

אורן: "אני רוצה לחזור, והתקווה שלי היא שיהיה לנו מהבית נוף לים של עזה. אני מק ווה שאת מבינה למה אני מתכוון".