תזכורת: כולנו "משפחות החטופים" - שחרורם הוא ערך, לא אגואיזם

בימים הללו אנו נקראים להיזהר מאוד ממחלוקות. הרקמות החברתיות דקיקות ונוטות להיפרם, וכל מילה של ביקורת עלולה להתפרש כפלגנות מסכסכת, בימים שבהם הצורך באחדות הוא עניין של חיים ומוות, לא פחות. אחרי שאמרתי את כל זאת, חובה עלי להגיב על מאמרה של יוכי ברנדס, שפורסם ב"ישראל היום" ביום שישי האחרון.

יוכי כותבת: "על שחרור גלעד שליט... שילמנו בדמם של אלפים. אם נעדיף את חיי החטופים על הכרעת חמאס נשלם בדמם של רבבות". הדברים האלה, על ההיגיון הכאילו־מתמטי שלהם, מקוממים שבעתיים, מכיוון שהם בוקעים מפיה של אשת רוח ותרבות, מהקולות הבולטים ביותר של בית המדרש הישראלי והלא־אורתודוקסי.

"אבוי למבקש נפשי!"

זה מתחיל בקביעה המופרכת שלפיה עסקת שליט, ורק היא, אחראית לדם האלפים שנשפך. היא - ולא, נניח, מדיניות ההכלה, שראתה בהתעצמות הצבאית של חמאס ובהסתה המתוזמרת משהו שאפשר לחיות איתו. זו שכינתה מטחי רקטות "טפטופים" ו"זליגות", ספגה פרובוקציות על גדר הגבול והתעלמה מכל מה שאנחנו יודעים היום שאסור להתעלם ממנו.

לנאצים של חמאס, עם או בלי עסקת שליט, אין בעיית כוח אדם וגם לא בעיית מוטיבציה, בידינו הדבר. רק ממשלת ישראל תכריע אם לרדוף את אויבינו יום־יום, לפני עסקאות ואחריהן, או להתמכר לשלווה המדומה.

לאחר הקביעה הזו, היא מסיקה כמובן מאליו שעל חיי החטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס כבר ייהרגו רבבות. מתמטיקה פשוטה למתחילים. אחד כפול 130, ומה־שמו הקרוב ההוא שלך מניר עוז. היא לא רק מתעלמת לחלוטין מהאפשרות שייתכן שישראל כבר לא תשקע מהר כל כך בשלווה מנומנמת - אלא גם לא מביאה בחשבון שייתכן שמאז 7 באוקטובר "אבוי למבקש נפשי!", ואוי למנוול שיתקרב לנו לגדר.

היא מתעלמת גם מהכלל היהודי העתיק שקובע "ברי ושמא, ברי עדיף": בכל דילמה בין דבר ודאי וברור לבין מה שעלול להיות, וייתכן ואולי - הולכים עם הברור והוודאי. בטח כשמדובר בדיני נפשות, ובטח כשאת חמאס אפשר להמשיך למוטט גם בעוד שבוע או שנתיים, ואילו זמנם של החטופים אוזל.

מה השלב הבא?

לא לזה ציפיתי מתלמידת חכמים כמו יוכי ברנדס. כמו שלא יכולתי לצפות שבמאמר היא לא תציין ולו פעם אחת את המושג "פדיון שבויים" - מצווה שהיא לא איזה קשקוש פרוגרסיבי של מפונקים, אלא עיקרון מקודש ביהדות ובישראליות.

על טענתה שבמאבקן לשחרור החטופים, המשפחות אומרות בעצם שחיי יקיריהן שווים יותר מהילדים והנכדים של כל היתר, על זה, אני מודה, אין לי פה להשיב. אין ולו משפחה אחת שמעלה על דעתה לשלוח אזרח אחר לעזאזל בתמורה לשלומו של יקירה.

איך אפשר להטיח בנו דברים כאלה? האם צריך להזכיר שוב שכל אחת ממשפחות החטופים היא גם משפחה שכולה? האם צריך להבהיר שחוץ מזה יש לנו גם ילדים בצבא? האם למישהו לא ברור שהחטופים אינם עניין פרטי של משפחותיהם? לכולנו הם נחטפו, וכולנו "משפחות החטופים". חוץ מהמנוולים שהציתו את אוהל המשפחות או שזוקרים אצבע משולשת כלפי אסון בארי.

ומה השלב הבא? אני שואל את עצמי בחשש. כמה קרוב היום שבו נמצא את עצמנו מול איש רוח שיקרא להפסיק כבר עם העיקרון התבוסתני "לא משאירים פצועים בשטח"?! למי פה נמאס מכל ערכי הליבה שלנו?