"זה כמו לנתק עץ זקן מהשורשים"

"להתנתק מהמקום הזה זה כמו לקחת עץ זקן ולנתק אותו מהשורשים", אומר יענקל'ה כהן, ממקימי נחל עוז, שפונה מביתו שבקיבוץ. כבר חודשיים הוא ואשתו שרה מתגעגעים לבית, לקהילה, לשורשים.

יענקל'ה ושרה הם ממקימי קיבוץ נחל עוז. הם הגיעו לשם לפני 70 שנה, כצעירים חדורי מטרה, ליישב את הארץ, וקבעו שם את ביתם. יענקלה הוא ממייסדי תפוצ'יפס של שטראוס, והיום הוא חבר הנהלה במרכז המבקרים לתפוחי אדמה וירקות בנחל עוז. שרה עבדה כגננת. יש להם שלושה בנים ובת ועשרה נכדים. אף אחד מהילדים לא גר בקיבוץ.

"חדר השינה שלנו הוא בממ"ד, אז לא היינו צריכים להיכנס אליו כשהתחיל הצבע האדום", מסבירה שרה. "אבל כשהתחילו להגיע ידיעות על מחבלים, לא היינו מודעים לכמות של המ

חבלים ולמה שהם עשו. אני חושבת שהתחלנו להבין מה באמת קורה רק אחרי שהתפנינו. הצבא הגיע לפני כן, בצהריים, דפק על החלון ואמרו שאם הכל בסדר הם יחזרו יותר מאוחר, ושנסגור את התריס בינתיים, אבל רק באמצע הלילה הצליחו לחלץ אותנו".

כשהילדים שלהם הבינו מה קורה סביבם, הם סיכמו שבכל עשר דקות ההורים שולחים הודעה שהם בסדר. "ואם לא כתבנו אחרי עשר דקות, הם היו כותבים שוב ושוב", היא מחייכת.

בשעות הערב המאוחרות, שרה ויענקל'ה התפנו יחד עם חברי הקיבוץ בהאמרים צבאיים עד לאוטובוס, ומשם למשמר הנגב בליווי צבאי. בעוד רוב חברי הקיבוץ התפנו לקיבוץ משמר העמק, יענקל'ה ושרה העדיפו לעבור אל בית אחותה, במרכז ירושלים.

"אני ואחותי קרובות מאוד, והעדפנו להיות איתה", מסבירה שרה. "ביקרנו כמה פעמים במ שמר העמק כדי לפגוש את החברים, כי אנחנו חלק מהקהילה ומאוד אוהבים אותה. אנחנו גם מרגישים נהדר אצל אחותי, אבל אנחנו כבר יותר מחודש כאן. יצאנו מתוך מחשבה שאנח נו מגיעים לשבוע. לקחנו כמה תרופות וציוד, מבלי להיות מודעים לגמרי למצב.

"אנחנו מקבלים כאן את כל השירותים הר פואיים, ואפילו הולכים למתנ"ס להתעמלות. יענקל'ה אפילו מעביר הרצאות על נחל עוז ועל המצב הביטחוני. אבל למרות כל זאת, ולמרות האירוח המצוין, לא נוכל להישאר כאן לתמיד".

תחזרו לנחל עוז? שרה: "בוודאי, אבל בתנאי שיהיה ביטחון, ושהשירותים יחזרו להיות כפי שהיו".

משפחות מפונות שמעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום" יכולות לפנות למייל TalA@IsraelHayom.co.il